×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
טור
ולא יפסיק בתפלתו ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו וה״מ מלך ישראל אבל מלכי אומות העולם פוסק מפני הסכנה אם א״א לו לקצר אבל אם אפשר לו לקצר כגון שיאמר תחלת הברכה וסופה ובענין זה יוכל לסיים קודם שיגיע אליו יקצר ואם אפשר לו לינצל ממנו במה שיטה מן הדרך יטה ולא יפסיק בדיבור.
שולחן ערוך
שלא להפסיק בתפילה, ובו ח׳ סעיפים
(א) לֹא יַפְסִיק בִּתְפִלָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ; אֲבָל מֶלֶךְ א״ה, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַצֵּר דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר תְּחִלַּת הַבְּרָכָה וְסוֹפָהּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו, יְקַצֵּר; אוֹ אִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּטֶּה מִן הַדֶּרֶךְ, יִטֶּה וְלֹא יַפְסִיק בְּדִבּוּר, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, יַפְסִיק.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(א) ולא יפסיק בתפלתו ואפילו המלך שואל בשלומו וכו׳ משנה בפרק אין עומדין (ברכות ל:):
(ב) ומה שכתב וה״מ מלך ישראל וכו׳ שם:
(ג) ומה שפירש דאם אפשר לו לקצר היינו שיאמר תחלת הברכה וסופה כן פירש שם ה״ר יונה ז״ל:
(ד) ומה שכתב ואם אפשר לו לינצל ממנו במה שיטה מן הדרך וכו׳ ה״ר יונה והרא״ש הביאו בפרק אין עומדין ירושלמי היה עומד ומתפלל בסרטיא ופלטיא ה״ז מעביר מפני החמור או מפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו וכתבו עליו משמע דהיכא שיכול להנצל בשיתרחק לצד אחר אין לו להפסיק ולדבר ומה שאמרו גבי מלכי אומות העולם פוסק משום דכיון שיש להשיב שלום א״א בלא דיבור אבל אם מתחלה היה יכול להתרחק לצד אחר וינצל בזה יתרחק כדי שלא יצטרך להפסיק בדיבור:
(א) אין המתפלל מפסיק מתפילתו אלא מפני סכנת נפשות. כן כתב סמ״ג בעשה יט, וראבי״ה בסי׳ צד, כתב דפוסק מפני עקרב או שור נגחן וכן מפני כל דבר המסוכן להזיקו.
הא דאמרינן דנחש כרוך על עקיבו לא יפסיק היינו אם יודע בודאי שזה מהנחשים שאינם ממיתים. כ״כ החינוך במצוה תלג.
פסק בתפילתו האם חוזר לתחילת הברכה ובג׳ ראשונות ואחרונות חוזר לתחילת ג׳ ראשונות ואחרונות או חוזר למקום שפסק. הב״י בסעיף ה-ו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראבי״ה בסי׳ צג, כתב סתמא דחוזר למקום שפסק.
פסק מתפילתו מחמת שהיה גברא דחוי ולא שהה כדי כולה האם חוזר לראש. עי׳ במה שכתבתי בזה בסי׳ עח, גבי מים שותתים על ברכיו האם חוזר לראש.
שהה כדי לגמור את כולה, משערים לפי הקורא עצמו ולא בשאר אדם. כן הביא הב״י בסעיף ה-ו, ויש להעיר דכ״כ המאירי בר״ה לד: ד״ה תקיעה מזה, וכ״כ הריטב״א בר״ה לד: ד״ה ואמרו בירושלמי, ובמגילה יח: ד״ה אמר.
שהה כדי לגמור את כולה היינו כדי שיעור שמתחילה ועד סוף ולא כדי שיגמור ממקום שפסק בו. הכי איתא במגילה יח:, וכ״כ הריטב״א בר״ה לד: ד״ה ואמרו, ובמגילה יח: ד״ה אמר.
העומד בתפילתו אחר ברכת שים שלום האם יענה לקדיש וקדושה וברכו. עי׳ במה שכתבו בזה הטור והב״י בסי׳ קכב,א, ובמה שאכתוב שם.
העומד בתפילה ושמע קדיש האם ישתוק ויקשיב כשמגיע הש״צ לאמן יהא שמיה רבה או לא כיון דהוי הפסק. הטור והב״י והדרכ״מ בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהשאילתות בשאילתא א ד״ה תניא רבי יוסי, כתב דישתוק, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה יב אות עג, בשם רבותיו, וכ״כ האשכול להלכה בהל׳ תפילה ד״ה והנכנס (יג:), בשם בה״ג והוסיף דרב האי כתב דהכי מנהגא דרבנן, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ מז ד״ה וגם סמך, ובסי׳ תקמו ד״ה והילכתא, ובסי׳ תרפו, וכן הביא להלכה בסוף סי׳ סו, מהגאונים, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ב,ו, וכ״כ שבולי הלקט בשבולת כ, דישתוק, וכן הביא מרבינו ישעיה, ומאידך הביא מרב פלטוי שלא ישתוק, והביא עוד מרבי אברהם ב״ר שלמה דלא מהני ליה לשתוק דכיון דאינו יכול לענות לא מהני שומע כעונה דבעינן ראוי לענות וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והב״י בסי׳ כה,י, הביא מהרשב״א בתשובה דלא ישתוק דהוי הפסק, ע״כ, וכן המנהיג בדיני תפילה סי׳ ב ד״ה וכתב, כתב דאין לו לשתוק, וכן הביא מרב נטרונאי.
(א) ולא יפסיק בתפלתו כו׳ עד יטה מהדרך ולא יפסיק ק״ק הא כתב ה״מ וכתבתיהו לעיל סי׳ ס״ה דאין חילוק בין שתיקה להפסק דיבור ובדוחק י״ל דכאן ר״ל דיטה מן הדרך ויתפלל דרך הלוכו ועי״ל דלא השווה אותם ה״מ אלא לעניין חזרה לראש או למקום שפסק מיהו לכתחלה עדיף הפסק בלא דיבור מהפסק בדיבור וק״ל:
(א) שם ל׳ ול״ב
(ב) הר״ר יונה
(ג) שם והרא״ש
(א) מלך א״ה. ומתירא שמא יהרגנו אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק עס״ג וסי׳ ק״ח סס״ח ועמ״ש סי׳ צ״ב ס״ב ואם חייב להפסיק במקום סכנה עבי״ד ר״ס קנ״ז ובטור ומעשה דאותו חסיד עם ההגמון צ״ל שהיה בטוח שיקבל תשובתו:
(א) אבל מלך א״ה כו׳. וה״ה אפילו אנס דעלמא נמי פוסק:
(א) או אם אפשר וכו׳. משמע דטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מדרך, וכן משמע בב״ח וכן הדין בסעיף ב׳ גבי בהמה או קרון כנגדו, ודעת הלבוש צריך עיון בזה עיין שם:
(ב) ואם אי אפשר וכו׳. פירוש שישאל בשלומן מפני הסכנה, עד כאן. והלבוש כתב ומשיב שלום וכן כתבו הרא״ש ורמזים, ואולי דמודים כשיש סכנה אם אינו שואל דמותר אלא דסבירא ליה דמסתמא אין סכנה כשאין שואל כיון שעומד בתפילה. ובמעשה דחסיד שהביא בש״ס שהסכנה היה על שלא היה משיב כתב הב״ח דהוא הדין כשאונס כנגדו. כתב מגן אברהם דמשום הפסד ממון אין לו להפסיק:
(א) אומות העולם – והוא הדין אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו. ומשום הפסד ממון אין להפסיק עיין מ״א:
(א) ס״א אבל כו׳ אם כו׳ – גמ׳ ל״ב ב׳:
(ב) דהיינו כו׳ – ערש״י שם כ״ט א׳ ד״ה מעין כו׳ והוא קצרה כמש״ש ג׳ א׳ וכאן ע״כ כרב:
(ג) או אם כו׳ – ירושלמי שם תני היה עומד ומתפלל בסרטיא או בפלטיא ה״ז מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו וכ׳ תר״י והרא״ש דמלכי א״ה שאני שצריך להשיב שלום וא״א בלא דיבור אבל אם אפשר ה״נ:
(א) (מ״א סק״א) עס״ג. היינו במג״א סק״ד ובסי׳ צ״ב סעיף ב׳ והוא שם במג״א סק״ב בשם הסמ״ג:
(ב) (שם) ואם חייב. פי׳ אם רשאי להחמיר ולסכן עצמו או לא:
(א) מג״א ס״ק א׳ צ״ב ס״א. צ״ל ס״ב סק״ב:
(א) ס״א בש״ע לא יפסיק כו׳. וכתב בבר״י בשם מהר״י מולכו שאסור לדבר בפיו בתינוק השוחק אף שמטרידו בתפלתו. אבל מותר לרמוז בידיו כדי שישתוק התינוק. וכ״כ מהר״ם בן חביב בתשוכת כת״י וכתב מהר״י מולכו עוד שאם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר ע״ש ועיין לקמן ס״ק ג׳ ועיין סי׳ ס״ג לענין לרמוז בק״ש לדבר מצוה דיש חילוק בין פ׳ ראשונה לשני׳ וכאן שאני שמחמת שמטרידו אינו יכול לכוון תפלתו כראוי הו״ל צורך התפלה עצמה ומותר לרמוז ונראה דאדם נכבד שעומד בתפלה והש״ץ ממתין עליו באמירת קדיש והוא אינו מרוצ׳ בכך שימתינו עליו מחמת טרחא צבורא ומחשבה זו מטרידהו בתפלתו מותר לו לרמוז לש״ץ שיתפלל כדרכו ולא ימתין עליו וכתינוק שוחק ומטרידו דמי:
לא יפסיק וכו׳ – נ״ב: עיין במג״א ס״ק א׳ במ״ש ומעשה דאותו חסיד צ״ל שהיה בטוח וכו׳ וכן מבואר בט״ז (סי׳ ס״ו) אך באמת אין הדבר נכון כי איך שייך לומר מובטח בזה במה שהבחירה חפשיות ואין לסמוך על הנס. אך לדעתי י״ל הכוונה עפמ״ש בספר מעון הברכות מה שאמר לו השר דמי יתבע דמך מידי דהכוונה דאפי׳ בידי שמים לא היה נענש דהוי מאבד עצמו לדעת ע״ש. ולפ״ז י״ל דהיה תשובת החסיד כך דהנה מה דאסור לאבד עצמו לדעת וגדול עונו מנשוא אף דביד האדם לעשות בשלו מה שירצה ולמה לא יוכל למחול חייו. אך הכוונה דאם היה האדם נברא עבור עצמו היה שייך לומר שאם רוצה יכול למחול חייו. אך הרי האדם לא נברא רק לכבוד הבורא ולעבדו א״כ כמו דעבד מלך ב״ו אינו יכול לומר שאינו רוצה לעבוד כן ה״נ אין האדם יכול למחול כבוד השם ועבודתו אם הוא ית׳ בוחר בו. אך א״כ תינח אם במיתתו אינו עושה כבוד הבורא. אך אם גם במיתתו לדעת עושה כבוד הבורא א״כ ניהו דלכתחלה אסור דאין בידו להחליף עבדות שלו זה בזה ואולי נברא לדבר אחר. אך עכ״פ אם עשהו אין לעונשו כיון דגם בזה עושה כבוד הבורא. ולכך אלו שמוסרין נפשם על קידוש השם אף במה שאינו מחוייב למסור נפשו אף להסוברים דאסור למסור נפשו מ״מ מאבד עצמו לדעת לא הוי, וז״ש לו החסיד דעיקר שאלת ההגמון הוי דהוי כמאבד עצמו לדעת וגדול עונו מנשוא ולמה היה רשאי לעשות כן לכך אמר לו כיון דכמה שלא ענה לו כוון לכבוד השם יתברך דזהו כבודו דמשל למלך בו״ד א״כ כיון דגם בזה כוון לכבוד השם עכ״פ דין מאבד עצמו לדעת אין לו ואם היה הרגו היה נענש בידי שמים היפוך ממ״ש לו מי יתבע דמך מידי ואתי שפיר בעזה״י ודו״ק. גם י״ל דהשיב לו דניהו דבשאר מצות חוץ מהני ג׳ אסור למסור נפשו היינו כיון דלא הוי כעומד לפני המלך אין בזה קידוש השם רק בהני ג׳ דברים. אבל בתפלה דהוי כעומד לפני המלך אפילו בדבר קל הוי בו קידוש השם אפילו בצנעה דהגם לכבוש את המלכה עמי בבית ולכך בתפלה דהוי כעומד לפני המלך אפילו בדבר קל הוי כמו הני ג׳ דברים חמורים ודמיא כבפרהסיא ומחוייב למסור נפשו על כך. וזה נכון להכריע בין הדיעות ולא כהמג״א שדימה הדברים להדדי רק י״ל זה שאני ודו״ק היטב. והנה יש להבי׳ עוד ראיה לדברינו ולהסביר הדבר בטעמו דהרי אמרינן לעיל בברכות בההוא דהוה מתפלל אחורי בהכנ״ס אתי אליהו אדמי ליה כההו׳ טייעא וכו׳ שקל ספסרא וקטליה הרי דהיה חייב מיתה על כך דודאי לא קטליה אליהו שלא כדת ואף דלא הוי עבירה זו להתחייב עליו מיתה ובע״כ דבשעת התפלה דהוי כעומד לפני המלך אף שעובר על כל דהו שאני וחייב עליו מיתה והוי מעין ביקרא דע״ז כיון דנראה דכדובר קיים קמיה מריה וא״כ הרי הפוסקי׳ כתבו והובא ברמ״א (סי׳ ט״ז) דהבא על הכותית יהרג ולא יעבור ולמדו כן ממה דקנאים פוגעין בו מוכח דהוה בכלל עריות כן ה״נ כיון דקינא כו אליהו והרגו מוכח דהוי אביקרא דע״ז וממילא יהרג ואל יעבור א״כ ה״נ בזה כיון דלדבר עם אחר לפני המלך הוה מרידה במלכות הוי אביקרא דע״ז ויהרג ואל יעבור. ובזה אתי שפיר מאד מה דהוסיף לשאול לההגמון ואם היית משיב לו מה היו עושין לך דזה למותר והיה די מה שהשיב לו ההגמון תחלה לאו א״כ הוי די כזה לנדון הק״ו שלו דמה לפני המלך לא היו עושין כן ולמה לו להאריך עמו לומר ואם היית משיב מה היו עושין לך. אך לפמ״ש א״ש מאד כיון דעיקר שאלת ההגמון איך הי׳ רשאי להכניס עצמו בסכנת מות והוי מאבד עצמו לדעת. ולכך השיב לו כיון דאם הי׳ עושה כן היו חותכין ראשו בסייף א״כ הוי זה עון מיתה וכמורד במלכות א״כ הוה מעין ביקרא דע״ז ולכך מחוייב למסור נפשו ולכך ניהו דאמרינן לעיל דבמלכי אוה״ע פוסק החסיד לא ס״ל כן וס״ל דמחוייב למסור נפשו ולכך עכ״פ לדידן לכ״ע מותר להחמיר על עצמו ולא כהמג״א וא״ש לפענ״ד ודו״ק היטב:
(א) לא יפסיק – ואפילו רמיזה בעלמא אסור אם לא לתינוק הבוכה מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו. וכן אדם נכבד שעומד בתפלה והש״ץ ממתין עליו באמירת קדיש או קדושה והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו וזה מטרידתו בתפלה מותר לו לרמז לש״ץ שיתפלל כדרכו [ש״ת]:
(ב) בתפלתו – ואפילו במקום הפסד ממון אין לו להפסיק. כתב הח״א [כלל כ״ה ס״ט] העומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר ואם מותר לשאול הדין צ״ע ונ״ל דמותר:
(ג) עובד גלולים – וה״ה אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו:
(ד) או אם אפשר – וטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך [ב״ח וא״ר] אבל הפמ״ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק:
(ה) ואם א״א לו יפסיק – ר״ל שמותר אפילו לשאול לו בשלומו כשמשער שבלתי זה אפשר שיהיה בסכנה וכ״ש שמותר להשיב לו [א״ר]:
(א) [סעיף א׳] לא יפסיק בתפלתו וכו׳ ואסור לגעור בפיו בתינוק השוחק אף דמטרידו בתפלתו, הרב מהר״י מולכו בתשו׳ כ״י סי׳ ס׳ וכ״כ מהר״ם ן׳ חביב בתשו׳ כ״י סי׳ ח׳ אבל מותר לרמוז בידו כדי שישתוק התינוק, מהר״ם ן׳ חביב בתשו׳ הנ״ז וכ״מ מדברי מהר״י מולכו בתשו׳ הנ״ז ברכ״י אות א׳ ואות ב׳ ש״ץ דף קי״ב ע״א, שע״ת אות א׳ חס״ל אות ד׳ בן א״ח פ׳ משפטים אות ז׳ וכתב השע״ת שם ונראה דאדם נכבד שעומד בתפלה והש״ץ ממתין עליו באמירת קדיש והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו מחמת טרחה דצבורא ומחשבה זו מטרידתו בתפלתו מותר לו לרמוז לש״ץ שיתפלל כדרכו ולא ימתין עליו וכתינוק שוחק ומטרידו דמי:
(ב) אם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר, מהר״י מולכו בתשו׳ הנז׳ ברכ״י אות ג׳ ש״ץ שם שע״ת שם, חס״ל שם בן א״ח שם:
(ג) וכתב המחב״ר אות א׳ דאם תינוק מטרידו וכן גדולים שהם מדברים ומטרידים אותו יכול לעשות תנועה בקול להשתיקם, והב״ד הש״ץ שם ואע״ג דהראיה שהביא שם המחב״ר ע״ז כתב עליה דיש לדחות מ״מ טעמא דמסתבר הוא דיותר טוב להשתיקם בתנועת הקול משיטרד בתפלתו או יצטרך להרתיק עצמו מהם, וכן פסק אותו הרב הנז׳ להלכה בספרו קש״ג סי׳ י״ב אות ט״ל, וכ״כ החס״ל שם בן א״ח שם:
(ד) שם ואפי׳ מלך ישראל וכו׳ ואע״ג דבק״ש פוסק מפני יראת מלך בתפלה אינו פוסק היכא דליכא סכנא דילפינן לה מקרא ודברת בם ולא בתפלה, ב״ח ועיין בדברינו לעיל סי׳ ס״ו אות יו״ד:
(ה) שם, אבל מלך או״ה וכו׳ לאו דוקא למלכי או״ה פוסק אלא אפי׳ לאנס בעלמא פוסק ב״ח, והביאו שכנה״ג בהגב״י או׳ א׳ עט״ז או׳ א׳ וכ״כ הרמב״ם פ״ו מה״ת דין ט׳:
(ו) שם, אבל מלך או״ה וכו׳ פי׳ רש״י ז״ל שלא יהרגנו וכ״כ הרמב״ם שם, וכ״כ המ״א סק״א דמתירא שמא יהרגנו אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק והביאו הסו״ב או׳ א׳ מיהו הרב מט״י או׳ א׳ השיג על דברי המ״א הנ״ל וכתב דאין חילוק במלך או״ה ובין שבא על עסקי ממון בין שבא להרגו צריך להפסיק מפני שאדם מועד לעולם וחשודים הם העכו״ם על ג׳ עבירות והוי כדין עקרב דלקמן ס״ג יעו״ש, ור״ל בין שיבא לקונסו ממון ובין שיבא לקונסו להרגו אם לא יפסיק צריך להפסיק דחיישינן שמא יבא להרגו אח״כ, וכ״כ המחב״ר או׳ ב׳ וז״ל מדאמרו סתמא בש״ס וכו׳ משמע דהגם דנראה דמלך או״ה לא יהרגנו וירא על עסקי ממון יפסיק וכן ראיתי שכתב הרב מהרי״ע בס׳ מט״י הנד״מ ממש ודלא כהמ״א והרואה יראה דלשון מהרי״ע בס׳ מט״י הנר״מ ממש ודלא כהמ״א והרואה יראה דלשון מהרי״ע הנז׳ מגומגם ואין להאריך עכ״ל, והב״ד הש״ץ דקי״א ע״ב, וכבר בארנו דברי מהרי״ע הנז׳ ואמנם גם דברי המ״א יש לפרש כן והוא מ״ש אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק היא אם בודאי ברור לו ובטוח שאינו הורגו אלא דוקא מפסידו ממון וכגון שיש חק במלכות שאינם הורגים כ״א מי שנתחייב בדין כמו עכשיו שיש מלכיות שיש להם חק זה אבל אה״נ אם יש חשש לאחר שיקנסו ממין יחזור ויקנוס הריגה גם המ״א מודה שיפסיק, וזהו שציין לסעי׳ ג׳ ולסי׳ ק״ח ס״ו סעי׳ ח׳ לומר דדוקא אם ברור לו שלא יש כ״א הפסד ממון כמו בסי׳ ק״ח אז לא יפסיק אבל אם יש חשש סכנה כמו בסעי׳ ג׳ גבי עקרב פוסק, וציין לס׳ צ״ב דשם כתב בסק״ב בשם סמ״ג דאין להפסיק בתפלה כ״א ביש חשש סכנת נפשות יעו״ש, ומשמע הא בשביל הפסד ממון יהיה מה שיהיה אין להפסיק, והטעם נ״ל אע״ג שכתוב בססי׳ תרנ״ו דבשביל מצוה אין לבזבז יותר מחומש י״ל דשאני הכא מפני שכבר התחיל להתפלל והרי הוא כעומד ומדבר לפני המלך ואין כבוד להפסיק דיבורו לפני המלך מפני הפסד ממון ואפי׳ יהיה מה שיהיה רק ביש חפש סכנה הקלו, ועיין פרמ״ג א״א ומחה״ש או׳ א׳ ורו״ח או׳ א׳ וסי׳ בי״ע בדיני תפלת י״ח או׳ מ״ח ודו״ק:
(ז) כל שיש חשש סכנה בדבר חייב מן הדין להפסיק ואין ללמוד ממעשה דאותו חסיד שהביאו בש״ס (ברכות ל״ב ע״ב) עם ההגמון ואין לבטוח, מט״י שם, מחב״ר או׳ ג׳ ש״ץ שם:
(ח) והיכא דאיכא הפסד ממון אם ישתדל להתפלל עם הצבור אינו חייב מן הדין להפסיד ולא אמרו רק שלא לעבור זמן התפלה בשביל הפסד ממין, יד אליהו סי׳ ז׳ ועי״ש שהביא כמה ראיות ע״ז יעו״ש, רו״ח או׳ א׳:
(ט) שם, דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה וכו׳ כגון שיאמר סלח לנו אבינו כי מוחל וסולח אתה בא״י וכו׳ וכן כולם, ח״א כלל כ״ה או׳ א׳:
(י) שם, יקצר או אם אפשר לו שיטה מן הדרך וכו׳ משמע דאם אפשר לו לקצר יותר טוב משיטה מן הדרך, וכ״כ הב״ח גבי הא דלקמן היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון וכו׳ וכ״כ העט״ז או׳ ב׳ א״ר או׳ א׳ מיהו לפי מ״ש לקמן או׳ כ״א שי״א דהליכה לצורך לא והוי הפסק נראה דאדרבא יותר טוב שיטה מן הדרך מלקצר, וכ״נ דעת הפרמ״ג בא״א או׳ ב׳ וכ״מ ממ״ש לעיל סי׳ ק״א או׳ ט״ז יעו״ש:
(יא) שם ואם א״א לו יפסיק, פי׳ שישאל בשלומו מפני הסכנה, עו״ת או׳ א׳ והלבוש כתב ומשיב שלום, וכ״כ הרא״ש ורמזי״ם, ואולי דמודים כשיש סכנה אם אינו שואל דמותר אלא דס״ל דמסתמא אין סכנה כשאין שואל כיון שעומד בתפלה, א״ר או׳ ב׳:
(הקדמה) התפילה נחשבת כעמידה לפני ה׳, ולכן האיסור להפסיק בה חמור יותר מהאיסור להפסיק בקריאת שמע וברכותיה. בסימן זה מבוארים גדרי איסור זה.
(א) שואל בשלומו – אין להפסיק בתפילה אפילו משום כבוד מלכות, שהעומד בתפילה הרי הוא עומד לפני הקב״ה, מלכו של המלך, ואין לו לכבד מלך בשר ודם כשמדבר עם מלך מלכי המלכים.
(ב) אומות העולם – שמסתכן אם לא יכבדו.
(ג) ולא יפסיק בדיבור – שאפילו במקום סכנה עדיף לנסות שלא להפסיק בדיבור, אלא יקצר תפילתו או יזוז ממקומו.
(ד) יפסיק – משום פיקוח נפש.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהחכמת שלמהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
טור
היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וההיא דר״ע כשהיה מתפלל בינו ולבין עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והיה מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחואות בתחנונים של אחר תפלה היו.
שולחן ערוך
(ב) הָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ וּבָאָה בְּהֵמָה אוֹ קָרוֹן כְּנֶגְדּוֹ, יִטֶּה מִן הַדֶּרֶךְ וְלֹא יַפְסִיק; אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר, אֵין לָצֵאת מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בַּתַּחֲנוּנִים שֶׁלְּאַחַר הַתְּפִלָּה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ה) היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו וכו׳ ירושלמי כתבתיו בסמוך:
(ו) אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וההיא דרבי עקיבא (שם לא.) כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו וכו׳ בתחנוני׳ שלאחר תפלה היה כן פירשו ה״ר יונה והרא״ש ר״פ אין עומדין אע״פ שלא נראה פירוש זה בעיני התוספות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) מרוב כריעות והשתחואות ז״ל רבי׳ יונה פרק אין עומדין דף כ״ה סתם השתחואות הוא פישוט ידים ורגלים וכשהאדם משתחוה בזה הענין ועקר רגליו ממקום שהיה עומד נמצא מרחיק עצמו ממקום שהיה עומד תחלה:
(א) ולא יפסיק בתפלתו וכו׳ משנה ר״פ אין עומדין ואפי׳ המלך שואל בשלומו. לא ישיבנו ובגמרא מפרש סוף (דף ל״ב) א״ר יוסף ל״ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי עו״ג פוסק ופריך עלה מדתניא ראה כו׳ לא יפסיק אלא מקצר ועולה ומשני הא דאפשר לקצר יקצר ואם לאו פוסק ומשמע מסוגיא זו דלאו דוקא למלכי עו״ג פוסק אלא אפילו לסכנה בעלמא דאל״כ מאי פריך מסכנה למלכי עו״ג ורב יוסף איידי דקאמר ל״ש אלא למלכי ישראל קאמר נמי אבל למלכי א״ה פוסק ואע״ג דבק״ש פוסק מפני יראת מלך ישראל בתפלה אינו פוסק היכא דליכא סכנה דילפינן לה מקרא ודברת בם ולא בתפלה. עיין במ״ש בס״ד לעיל ס״ו ס״א:
(ב) היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק ירושלמי הביאו ה״ר יונה והרא״ש והכי פי׳ לא יפסיק בדבור לומר לאחר שיכה במקל לבהמה שלא תבא כנגדו ולגעור בקרוני שלא יבא כנגדו בקרון או כיוצא בזה להציל עצמו בדבור מיהו דוקא היכא שאי אפשר לו לקצר קודם שתגיע אליו הבהמה והקרון אבל אם אפשר לו לקצר יקצר ולא יצא ממקומו עד שיגמור תפלתו בקיצור והכי איתא בברייתא בגמרא ראה קרון בא כנגדו לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה ומוקי לה בדאפשר לקצר:
(ד) ירושלמי דברכות ט׳ ובבלי שם
(ב) אא״כ הוא בתחנונים. דאיתא בגמ׳ דר״ע מרוב כריעות והשתחויות בתחנונים אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכן המנהג פשוט לעקור לאמירת תחנון, ונ״ל דשלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג׳ פסיעות כדאי׳ סי׳ קכ״ג:
(ב) יטה מן הדרך כו׳, היינו היכא שא״א לו לקצר קודם שמגיע אליו הבהמה והקרון אבל אם אפשר לו לקצר יקצר ולא יצא ממקומו עד שיגמור תפלתו בקצור:
(ג) בתחנונים שלאחר וכו׳. כגון באלהי נצור ושאר תחנונים דאמרינן בר׳ עקיבא אדם מניחו בזויות זו ומוצאו בזויות אחרת והיה בתחנונים שאחר התפילה. וכתב עולת תמיד אם מכבדין השליח ציבור בפתיחת ארון שהעולם חושבין קצת למצוה אין איסור לעקור, וראיה מההיא דר׳ עקיבא, ומכל מקום נראה דיאמר קודם לכן יהיו לרצון וכו׳, עד כאן. ולא ידעתי מאי ראיה צריך לזה ומאי איסורא שייך בזה הא בכל יום רואין ששליח ציבור עוקר ואומר תחנון, ובשני וחמישי אומר והוא רחום והולך לבימה וקורא בתורה קודם קדיש תתקבל שאומר עושה שלום אלא דוקא ביחיד המתפלל שייך איסור זה, אבל שליח ציבור כיון שכבר התפלל בלחש אין צריך לחזור שלוש פסיעות תיכף וכמו שכתב לקמן סימן קכ״ג ועיין לקמן סוף סימן תרכ״א בעקירת השליח ציבור בתוך התפילה:
(ב) בתחנונים – ושלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג׳ פסיעות כדאיתא בסי׳ קכ״ג מ״א והחזנים שעוקרין ממקומן ביוה״כ כשמגיעים אל ואנחנו כורעים וכו׳ עיין סי׳ תרכ״א ולאחר שסיים התפלה שאומרים אבינו מלכנו אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שמכבדין אותו לפתיחת ארון הקודש שהעולם חושבין קצת למצוה ומ״מ צריך שיאמר קודם לכן יהיו לרצון אמרי פי וגו׳. ע״ת:
(ד) ס״ב אבל בענין כו׳ – עתוס׳ ל״א א׳ ד״ה ומוצאו אבל הרא״ש הסכים להר׳ יוסף וכתב דאי בתוך י״ח היכי קאמר ומוצאו בזויות זו והלא אסור לצאת ממקומו כו׳ וז״ש בש״ע אא״כ הוא בתחנונים כו׳ ור״ל כמ״ש במתני׳ אפילו נחש כרוך על עקבו כו׳ וברישא אמר לא ישיבנו בדיבור וסיפא בהילוך וזה שמסיים והולך הטוש״ע ואפילו נחש כו׳:
(ג) סק״ב. לעקור. ר״ל כש״ץ כשמחזיר התפלה אינו אומר עושה שלום עד בקדיש תתקבל ואפ״ה הולך מן התיבה לספסל לישב ולומר תחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה:
(ו) מן הדרך – ר״ל אף דהוא סכנתא שלא יבוא הבהמה והקרון עליו מ״מ כיון דאפשר לו להנצל מזה ע״י שיטה מן הדרך אסור להפסיק בדבור לומר לאיש אחר שיכה במקל להבהמה ולגעור בבעל הקרון שלא יבוא כנגדו:
(ז) בענין אחר – וסימן צ׳ סכ״ז שאני שהוא צורך תפלה:
(ח) אין לצאת – ויש לגעור בחזנים שעוקרין ממקומן ביוה״כ כשמגיעין אל ואנחנו כורעים ובסדר עבודה וכדאיתא בסי׳ תרכ״א ס״ד בהג״ה אלא מעמידין לו שטענדער כנהוג בינו לתיבה ובעבודה מסלקין השטענדער וא״צ לעקור רגליו:
(ט) בתחנונים – דאז מותר אם העקירה לצורך מצוה קצת כגון מה שאנו נוהגין בש״ץ שתיכף אחר חזרת התפלה עוקר רגליו ויושב לתחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה וכן עולה לבימה לקריאת התורה אף שלא הגיע עדיין להקדיש שעם תתקבל שפוסע בו הג׳ פסיעות או כגון מה דאמרינן בגמרא בר״ע שהיה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות והיינו בתחנונים שלאחר התפלה אבל שלא לצורך אסור להאדם לזוז ממקומו עד שיפסע הג׳ פסיעות [מ״א]. כתב הע״ת לאחר שסיים התפלה קודם שאמר עושה שלום אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שכיבדו אותו לפתיחת ארון הקודש בעת שאומרים אבינו מלכנו שהעולם חושבים זה קצת למצוה ומ״מ נראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו׳:
אבל בענין אחר אין לצאת וכו׳ – ובדיעבד אם יצא ממקומו ולא שהה לגמור את כולה כל זמן שלא הפסיק בדבור אין לו להתחיל אח״כ לכו״ע רק מאותה תיבה ולא לתחלת הברכה [א״ר ופמ״ג]:
(יב) [סעיף ב׳] היה מתפלל בדרך ובאה בהמה וכו׳ ומיהו לכתחלה צריך לזהר שלא יתפלל במקום שאפשר שיבא לידי הפסק באמצע התפלה, ועיין לעיל סי׳ ץ׳ סעי׳ ה׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(יג) שם, יטה מן הדרך וכו׳ עיין בדברינו לעיל או׳ יו״ד:
(יד) שם, ולא יפסיק, פי׳ לא יפסיק בדיבור לומר לאחר שיכה במקל לבהמה שלא תבא כנגדו ולגעור בקרוני שלא יבא כנגדו בקרון או כיוצא בזה להציל עצמו בדיבור, ב״ח:
(טו) שם, יטה מן הדרך ולא יפסיק, מיהו אם אפשר לרמוז לאחר ביד או בקול לעשות לו תנועה למנוע הבהמה שלא תבא כנגדו וכן לקרונו שלא יבא כנגדו יעשה דזה יותר טוב משיטה מן הדרך כמש״ל או׳ אב״ג:
(טז) שם, אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו וכו׳ וההיא דרבי עקיבא (ברכות ל״א ע״א) כשהיה מתפלל ביני לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו וכו׳ בתחנונים שלאחר התפלה היה, כן פירשו הר׳ יונה והרא״ש פ׳ אין עומדים אעפ״י שלא נראה פי׳ זה בעיני התוספות, ב״י, עו״ת או׳ ג׳ וכ״כ מ״א סק״ב, א״ר או׳ ג׳:
(יז) שם, אא״כ היא בתחנונים וכו׳ ושלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג׳ פסיעות, מ״א שם, ר״ז או׳ א׳ בי״ע או׳ ן׳:
(יח) שם, אא״כ הוא בתחנונים וכו׳ ולאחר שסיים הש״ץ התפלה שאומרים אבינו מלכינו אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שמכבדין אותו לפתיחת ארון הקודש שהעולם חושבין זה קצת למצוה וראיה מההיא דרבי עקיבא, ומ״מ נראה שיאמר קודם לכן יהיו לרצון אמרי פי וכו׳ עו״ת או׳ ג׳ והביאו א״ר או׳ ג׳ וכתב עליו וז״ל ולא ידעתי מאי ראיה צריך לזה ומאי איסורא שייך בזה הא בכל יום רואין שש״ץ עיקר ואומר תחנון ובב׳ ובה׳ אומר והוא רחים והולך לבימה וקורא בתורה קודם קדיש תתקבל שאומר עושה שלום, אלא דוקא ביחיד המתפלל שייך איסור זה, אבל ש״ץ כיון שכבר התפלל בלחש א״צ לחזור ג׳ פסיעות תכף וכמ״ש לקמן סי׳ קכ״ג עכ״ל, ועיין בדברינו לשם בסי׳ קכ״ג סעי׳ ה׳ בס״ד, ועוד עיין לקמן בסי׳ תרכ״א סעי׳ ד׳ בהגהה בענין ש״ץ ביוה״כ אי שרי לעקור ממקומו כשאומרים והכוהנים והעם כדי ליפול על פניו יעו״ש:
(ה) ולא יפסיק – בדיבור, בבקשה להרחיק את הבהמה או הקרון; שהפסק ההליכה חמור פחות מהפסק בדיבור, כפי שראינו בסעיף הקודם.
(ו) עד שיגמור תפילתו – כלומר: עד סוף ברכת ״שים שלום״.
(ז) שלאחר התפילה – בתנאי שאמר את הפסוק ״יהיו לרצון אמרי פי״, המסמל את גמר העמידה לפני ה׳. וראה להלן בסימן קכ״ב.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
טור
ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ודוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק.
שולחן ערוך
(ג) וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק, {אֲבָל יָכוֹל לֵילֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל הַנָּחָשׁ מֵרַגְלוֹ (הר״י רֵישׁ פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין);} אֲבָל עַקְרָב, פּוֹסֵק, לְפִי שֶׁהוּא מוּעָד יוֹתֵר לְהַזִּיק, וְנָחָשׁ נָמֵי, אִם רָאָה שֶׁהוּא כָּעוּס וּמוּכָן לְהַזִּיק, פּוֹסֵק.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ז) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק משנה שם וכתב ה״ר יונה ואע״פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ״ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום:
(ח) ומה שכתב ודוקא נחש אבל עקרב פוסק שם בגמרא (לג.) ומפרש בירושלמי מ״ט דמחייא וחזרה ומחייא:
(ט) ומה שכתב ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס וכו׳ ירושלמי כתבוהו שם התוספות וה״ר יונה והרא״ש זכרונו לברכה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק וכתב רבי׳ יונה דוקא לא ידבר אבל יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה ולפי זה צריך ליישב למה כתב דבשוורים הבאים כנגדו פוסק מדתנן מרחיקין משור תם נ׳ אמות וממועד כמלא עיניו ירחיק עצמו ולא יפסיק בדבור ולמה קאמר שפוסק. ואפשר לומר דה״ק מדצריך להרחיק משור מועד כ״כ ש״מ סכנה וצורך שעה יש בדבר וא״כ אם יצטרך לסיוע כגון שלא יוכל להרחיק ממנו יכול ג״כ להפסיק ולצעוק שיסייעו לו ועי״ל דאף דאין צריך לצעוק מ״מ הפסקה הוא שיאמר לחש כדאמרינן בפרק ערבי פסחים אמר רבא נזהא דתורא הן הן ופירש״י נזהא דתורא לחש הוא שלא ינגחנו:
(ג) אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו כו׳ כ״כ הריב״ש בסימן של״ב ושכ״כ גם הרשב״א ז״ל והכי נקטינן ויש למחות בש״ץ שעוקרין ממקומן באמצע התפל׳ ביה״כ כשמגיעין לואנחנו כורעים וכו׳ ואל והכהנים והעם כשהיו שומעים וכו׳ וכבר נתבאר לקמן בסימן תרכ״א ע״ש:
(ה) שם ל׳ ושם ל״ג
(ו) ירושלמי כ״ג
(ז) שם
(א) אבל יכול לילך כו׳ – כב״י בשם הרר״י שלא מצינו הליכה שנקראת הפסק׳ בשום מקום עכ״ל. וקשה ממ״ש הטור והש״ע אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וההיא דר״ע כשהי׳ מתפלל בינו לבין עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והי׳ מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעו׳ והשתחויות בתחנוני׳ שלאחר התפלה היו עכ״ל וכ״כ הרא״ש משמע מזה דהליכה הוי הפסק וע״כ דהרר״י פליג ע״ז וא״כ להטור אין לו ללכת להשליך את הנחש כיון שאין סכנה והאיך הביא רמ״א זה לפסק הלכה. ואין להוכיח דגם הר״י ס״ל כהטור בזה מדפי׳ גם הוא דר״ע מיירי בתחנונים שלאחר התפל׳ כמ״ש ב״י זה אינו דהא דפי׳ הר״י כן משום קושיא אחרת דהיינו שהיה קשה לו דאין משתחוים באמצע הברכות אבל לא משום הוכחה דאין לצאת מן התפלה וכן התו׳ הביאו תי׳ זה על קושי׳ זאת ודחוהו משום דמשמונה עשר׳ קאמר ותי׳ בע״א דהיינו באמצע הברכה מותר לשחות כו׳ מ״מ משמע גם מדבריהם דמותר לצאת מן התפלה של י״ח בשביל ההשתחוי׳ והנה ריב״ש סי׳ של״ב תופס כדברי הטור והרא״ש ואוסר לש״ץ לעקור בי״כ מן התפלה במה שכורעים בסדר עבודה ורמ״א מביאו לקמן והתימה עליו שכאן פסק כהרר״י שהליכה לא הוה הפסק בתפלה וצ״ע ועמ״ש סי׳ ח׳ סי״ג.
(ג) אבל יכול לילך. דלא מצינו הליכה שנקרא הפסקה בשום מקום (שם) ומ״מ שלא לצורך אסור וכמ״ש ס״ב:
(ד) עקרב. משמע דוקא היכא שיש לחוש לסכנת נפשות וכמ״ש בשם סמ״ג בסי׳ צ״ב:
(ג) ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק והיינו בדבור לא יפסיק לומר לאחר שיסיר מעליו הנחש אבל יוכל לילך שאין זה נקרא הפסק:
(ד) לא יפסיק וכו׳. כגון לומר לאחר שיסירנה אבל יכול לילך וכו׳ שאין הליכה הפסק (בית יוסף) אף דאמרינן בסעיף שקודם זה דאין לו לצאת ממקומו, מכל מקום לא מיקרי הפסק לענין שיהא צריך להתחיל מתחילת הברכה אלא ממקום שפסק, אבל כשהפסיק בדיבור הוי הפסקה גמורה, וצריך להתחיל מתחילת הברכה, וכן משמע בלחם חמודות דף מ׳. ובזה נסתלקה תמיהת ט״ז עיין שם, ועיין בתשובת בית יעקב סימן ט״ז:
(ה) אבל עקרב וכו׳. זה לשון הכלבו ראה ליסטים או נחשים ועקרבים במקום שהן ממיתין יקצר ואם אינו יכול לפסוק ויברח מהם:
(ג) אחר – דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ב״י בשם הר״י ומכל מקום שלא לצורך אסור כמ״ש ס״ק ב׳. מ״א ועיין ט״ז שהניח דברי רמ״א בצ״ע:
(ה) ס״ג אבל יכול כו׳ – דלא מצינו הליכה שנקרא הפסק תר״י ופי׳ לא יפסיק בדבור ואזיל לשיטתו שכ׳ ובירושלמי אומר אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר ולא הוי הפסקה וה״ג התם היה מרתיע ובא כנגדו מסטר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפלתו ולשון מסטר הוא כמו מסטר משכנא ור״ל דוקא בכרוך שהליכה לא מהני ליה שכבר כרוך אבל בא כנגדו שיכול לילך לצד ילך דהליכה לא הוי הפסק ולאו משום סכנה דנחש אין בו סכנה וז״ש ובלבד שלא כו׳ ושם בכריעות דר״ע ס״ל כפי׳ התוס׳ ואף שהסכים לפי׳ הרא״ש דלאחר התפלה משום דקשיא ליה איסור הכריעות כקושית תוס׳ אבל לפי׳ הרא״ש הנ״ל בסי׳ שקדם הוי הפסק ובירושל׳ הנ״ל פי׳ תוס׳ ל״ג א׳ והרא״ש שהוא כעוס ומסוכן הוא וכמ״שו בש״ע ונחש נמי כו׳ ומ״ש בלבד כו׳ משום דאפשר בהליכה כמש״ש גבי חמור וקרון וכנ״ל גבי מלכי א״ה:
(ד) ט״ז סק״א. ודחוהו משום דמי״ח קאמר. ר״ל דמשמע מהש״ס דההוא דמצאו בזויות אחרת בתפלת י״ח מיירי:
(י) לא יפסיק – ר״ל ע״י דיבור כגון לומר לאחר שיסירנה וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע״י דיבור אבל ע״י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג״כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס״ב:
(יא) ומוכן להזיק – אפילו באינו כרוך על עקיבו אלא שרואה שבא נגדו פוסק. ואם הוא יכול להשתמט ע״י שיטה מן הדרך קודם שיבוא אליו יטה ולא יפסיק בדבור וכנ״ל בס״א:
ואפילו נחש וכו׳ – הטעם משום דרוב פעמים אינו נושך. [רש״י והרמב״ם בפי׳ המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים:
לא יפסיק – עיין במ״ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ״ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו״ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג״ה שכתב דיכול לילך וכו׳ אבל עי״ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט״ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס״ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג״כ מקרי הפסק והמ״א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג״כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר״א דרך דרך אחרת בזה דהטוש״ע אינם סוברים כהג״ה אלא דהליכה בעצמה ג״כ מיקרי הפסק וכמש״כ בס״ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג״כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו׳ לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר״א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ״ב סק״י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:
(יט) [סעיף ג׳] ואפי׳ נחש כרוך על עקבו לא יפסיק פי׳ לא יפסיק בדיבור לומר לאחר שישליך הנחש מעליו וכיוצא בזה לבוש ב״ח. עו״ת או׳ ד׳ עט״ז או׳ ג׳ א״ר או׳ ד׳ דהטעם מפני שרוב פעמים אינו נושך, הרמב״ם בפי׳ המשנה ורש״י ריש דף ל״ג יעו״ש, פר״ח או׳ ג׳ יפ״ל או׳ ב׳:
(כ) שם, לא יפסיק, ואם אינו יכול לכוין תפלתו יפסיק אף בדיבור דצורך תפלה הוא ולא חשיב הפסק כמו טול כרוך, עיין ברכות מ׳ ובפר״ח סי׳ ס״ה או׳ א׳ ח״ע על הש״ע סעי׳ ג׳ ואם אפשר לרמוז לחבירו או לעשות לו תנועה בקול להסיר מעליו את הנחש יעשה ולא יפסיק אפי׳ בהליכה, כמש״ל או אב״ג, וכן אם אפשר להסירה בידו או במקל לא יפסיק:
(כא) שם הגהה, אבל יכול לילך למקום אחר וכו׳ והטעם כתב שם ברבינו יונה מפני שלא מנינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום, והביאו ב״י, וכ״כ הלבוש, עט״ז שם, מ״א סק״ג, ר״ז או׳ ב׳ ומה שהקשה ע״ז הט״ז סק״א וממ״ש הטור והש״ע סעי ב׳ אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וכו׳ וכתב דהרר״י פליג ע״ז ולהטור אין לו ללכת להשליך את הנחש כיון שאין סכנה והיאך הביא רמ״א זה להלכה יעו״ש, י״ל מ״ש הטור והש״ע דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו וכו׳ היינו דוקא היכא דליכא בהליכה ההיא צורך תפלה אבל היכא דאיכא צורך תפלה כמו הכא שהנחש כרוך על עקיבו שאעפ״י שאין סכנה מ״מ יש לו קצת פחד ואינו יכול לכוין היטב בתפלתו גם להטור והש״ע מותר להליך כדי להנצל מן הנחש ולהתפלל היטב בכוונת הלב, וזה התירוץ רמז אותו מ״א שם סק״ג בקיצור שאחר שהביא דברי הר״י כתב ומ״מ שלא לצורך אסור וכמ״ש בסעי׳ ב׳ ור״ל הא דאמרינן דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה היינו דוקא במקום דאיכא צורך תפלה אבל היכא דליכא צורך תפלה אסור, וכה״ג תירצו י״א בהגב״י ונה״ש או׳ א׳ לקושיית הט״ז הנ״ז יעו״ש, וכ״כ פרמ״ג בא״א או׳ ג׳ ובמש״ז או׳ א׳ ר״ז שם, ועוד עיין בדברינו לעיל סי׳ ח׳ או׳ נ׳ ודו״ק:
(כב) שם, אבל עקרב פוסק, פי׳ בדיבור, ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס וכו׳ פוסק בדיבור כדי להציל עצמו, ב״ח:
(כג) שם, אבל עקרב פוסק, או אפעה מן הדברים שודאי נושכים וממיתים פוסק, רבינו עובדיא בפי׳ המשניות ריש פ״ה דברכות, והביאו יפ״ל או׳ ב׳:
(כד) שם לפי שהוא מועד וכו׳ משמע דוקא היכא שיש לחוש לסכנת נפשות, מ״א סק״ד, ועיין בדברינו לעיל או׳ ו׳:
(ח) לא יפסיק – מדובר כאן על נחש שאינו מסוכן, אלא שטורד את מנוחתו, כפי שיתבאר בהמשך הסעיף.
(ט) מרגלו – נראה שדברים אלה של הרמ״א מוסכמים על המחבר, ולא כתבם אלא מאהבת הקיצור; וסומך על הנאמר בסעיף הקודם, שההליכה מותרת במקום טרדה גדולה.
(י) פוסק – והלכה למעשה, הכול לפי העניין. במקום שחושש שיוזק – יפסיק. ואם זו טרדה בלבד – לא יפסיק.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
טור
ואם ראה שור בא כנגדו פוסק דתני ר׳ אושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה וממועד כמלא עיניו.
שולחן ערוך
(ד) אִם רָאָה שׁוֹר בָּא כְּנֶגְדּוֹ, פּוֹסֵק, שֶׁמַּרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם (פי׳ תָּם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לְהַזִּיק) נ׳ אַמּוֹת, וּמִמּוּעָד (פי׳ שֶׁרָגִיל לְהַזִּיק), מְלֹא עֵינָיו; וְאִם שְׁוָרִים שֶׁבַּמָּקוֹם הַהוּא מֻחְזָקִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים, אֵינוֹ פּוֹסֵק.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(י) ומה שכתב ואם ראה שור בא כנגדו פוסק דתני רבי אושעיא מרחיקין משור תם וכו׳ גם זה שם וכתב ה״ר יונה ואפשר שזה היה בשוורים שלהם שהיו מזיקים אבל בשוורים שלנו המסורסים אין צריך לפסוק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) ואם ראה שור בא כנגדו פוסק וכתב הר״ר יונה דוקא בשוורים שלהם המזיקים אבל משוורים שלנו המסורסים א״צ לפסוק:
(ד) ומ״ש ואפי׳ נחש וכולי לא יפסיק גם כאן פי׳ לא יפסיק בדבור לומר לאחר שישליך הנחש מעליו וכיוצא בזה אבל לילך ממקומו כדי שישליכנו מעליו מותר כדלעיל גבי בהמה וקרון דרשאי לילך ולהטות מן הדרך וכ״כ הר״י וב״י מביאו אבל עקרב פוסק פי׳ בדבור ונחש נמי וכו׳ פוסק בדבור כדי להציל עצמו:
(ח) שם ל״ג
(ט) הר״ר יונה
(ד) אם ראה שור בא כנגדו כו׳. ואם השוורים במקום שהם מוחזקים שאינם מזיקים אינו פוסק כו׳ וכל השוורים המסורסים אינו פוסק ודוקא בשור תם שלא נגח ואפי׳ בשור שחור ביומי דניסן אבל מועד שנגח ג״פ אף בשוורים שלנו צריך להרחיק כמלא עיניו וה״ה כשנגח פעם א׳ או שתים נמי צריך להרחיק ואפי׳ אינו שחור ובכל שאר ימות השנה ובכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וי״א דוקא במקום שיש קצת פשיעה אז חוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה אבל היכא דאיכא אונס כגון שבא אנס או קרון או שוורים אז א״צ לחזור לראש אפי׳ שהה כדי לגמור את כולה (מורי בב״ח):
(ו) ואם שוורים וכו׳. משמע אפילו אינם מסורסים וכן כתב לחם חמודות שם, ומשמע דבמסורסים אפילו בסתם אינו פוסק, וכל זה מיירי שלא הזיק מעולם אבל כשהזיק אפילו פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאינם מזיקים:
(ד) כנגדו – ומשוורים המסורסים א״צ לפסוק. ע״ת:
(ו) ס״ד ואם כו׳ – כמש״ש ריש תורא כו׳:
(יב) ואם שוורים – ושור המסורס אפילו אם אינו יודע אינו פוסק. ודוקא שלא הזיק מעולם אבל אם הזיק אפי׳ פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאין רגילין שאר השוורים להזיק [אחרונים]:
(כה) [סעיף ד׳] אם ראה שור בא כנגדו פוסק וכו׳ ובשוורים המסורסים א״צ להפסיק, ב״י בשם הר׳ יונה, פרישה או׳ ד׳ עו״ת או׳ ה׳ א״ר או׳ ו׳ עט״ז או׳ ד׳:
(כו) שם, שמרחיקין משור תם וכו׳ פי׳ רש״י ז״ל שור תם שלא גנח אדם מעולם, מועד שנגח ג״פ, והביאו הב״ח וכתב דבשור תם שלא נגח אדם דוקא אינו נוהג בשוורים שלנו ואפי׳ בשור שחור וביומי ניסן אבל מועד כיון שנגח ג״פ אף בשוורים שלנו צריך להרחיק מלא עיניו, וה״ה כשנגח פ״א או שתים נמי ודאי צריך להרחיק ואפי׳ אינו שחור ובכל ימות השנה דהא חזינא דמזיק יעו״ש, והביאו העט״ז או׳ ד׳ שכנה״ג בהגב״י או׳ ג׳ וכ״כ הא״ר שם:
(כז) שם, ואם שוורים שבמקום ההוא וכו׳ משמע אפי׳ אינם מסורסים, וכ״כ הל״ח פ׳ אין עומדין או׳ מ״ב, א״ר שם:
(יא) חמישים אמה – שאף על פי ששור תם אינו רגיל להזיק, הסכנה עודה קיימת ויש להישמר מפניה. ויש להתרחק משור תם גם בעת התפילה עצמה.
(יב) שאינם מזיקים – כגון שוורים מסורסים.
(יג) אינו פוסק – כי הכול לפי עניין הסכנה שבדבר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
טור
ובכל מקום שפוסק חוזר לתחלת ברכה שפסק בה ואם פסק בג׳ ראשונות חוזר לראש ובאחרונות חוזר לרצה.
שולחן ערוך
(ה) בְּכָל מָקוֹם שֶׁפּוֹסֵק, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם לָאו, חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁפָּסַק בָּהּ; וְאִם פָּסַק בְּג׳ רִאשׁוֹנוֹת, חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם בָּאַחֲרוֹנוֹת, חוֹזֵר לִרְצֵה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(יא) ובכל מקום שפוסק חוזר לתחלת ברכה וכו׳ עד חוזר לרצה כ״כ התוס׳ והרא״ש בפרק אין עומדין אהא דאמרינן לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק והרשב״א כתב אם שהה כדי לגמור את כולה נראה שהוא חוזר לראש לפי מה שפסק הרי״ף בפרק מי שמתו אבל לפי מה שכתב הראב״ד דבתפלה נמי אינו חוזר לראש אלא בגברא דחוי׳ כההיא דמים שותתים לו על ברכיו ר״פ מי שמתו ה״נ כיון דלאו גברא דחויא הוא אינו חוזר אלא למקום שפסק ואפילו באמצע ברכה כק״ש דפוסק באמצע ברכות לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד שאינו חוזר לראש הברכה אלא למקום שפסק כנ״ל ותמהני על התוספות שכתבו שחוזר לראש הברכה עכ״ל וכבר נתבאר בסימן ס״ה דבתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אפי׳ בגברא דלאו דחויא וכתב הרשב״א בר״פ היה קורא דאהא דאמרינן שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש איתמר בירוש׳ בקורא משערין או בכל אדם משערין ואסיקו דבקורא משערין עכ״ל והיכא דלא שהה כדי לגמור את כולה נקטינן כדברי התוספות והרא״ש ז״ל שחוזר לראש הברכה ולא דמי לפוסק בק״ש באמצע ברכות להשיב מפני היראה וכו׳ דהא ודאי תפלה חמירא:
כתב ה״ר דוד אבודרהם וז״ל כתב ה״ר גרשום ב״ר שלמה נשאל לפנינו אם שח בתפלה אם צריך לחזור אם לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה ברכה ששח בה והשבנו שצריך לחזור לראש כי כל י״ח ברכות כברכה אחת דמי עכ״ל וכ״כ בא״ח בשם הראב״ד ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואע״פ שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות והך הויא שלא ברשות מ״מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש ומ״ש דכל י״ח ברכות כברכה אחת דמו ליתא דלא אמרינן אלא דג׳ ראשונות חשובות כאחת וכן ג׳ אחרונות הילכך ליתא להא דה״ר גרשום אלא דין שח בתפלה לענין חזרה כדין שאר הפסקות שנתבארו בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) ובכל מקום שפוסק חוזר לתחלת הברכה שפסק בה כבר נתבאר בסימן ס״ה וע״ח ופ״ה דאנן קיי״ל חוזר לראש אפי׳ שהה כדי לגמור את כולה אא״כ פסק מחמת אונס וב״י הביא דברי שר מקוצי בסי׳ צ״ח שכתב דכל שלא פסק מדעתו מקרי אונס ולא כמ״ש ב״י בשם רשב״א בסי׳ זה דכל שגברא אינו נדחה אינו אונס כגון הכא שגברא הוא ראוי להתפלל שהרי נקי הוא מכל צואה אלא שנאנס מחמת שור שבא כנגדו וכיוצא בו ושם קי״ל כשר מקוצי לכן הסכים רמ״א עם המחבר ש״ע למ״ש כאן דאם פסק כדי לגמור כולה חוזר לראש מפני שזה מחשב כאונס:
(ה) ואם ראה שור בא כנגדו פוסק ג״כ בדבור דתני ר׳ אושעיא וכו׳ ודע דבגמרא פ׳ אין עומדין (ברכות ל״ג) ה״א א״ר יצחק ראה שוורים פוסק דתני ר׳ אושעיא וכו׳ ופירש ה״ר יונה מרחיקים משור תם נ׳ אמה כל זמן שלא הועד נקרא תם ואפי׳ לא היה בא כנגדו פוסק ומרחיק בענין שלא יפחיד ממנו ואפשר שזה היה בשוורים שלהם שהיו מזיקין אבל בשוורים שלנו המסורסים א״צ לפסוק אבל רבינו מפרש דוקא בראה שור בא כנגדו דלא כה״ר יונה וז״ל פירש״י שור תם שלא נגח אדם מועד שנגח ג״פ ונראה דבשור תם שלא נגח אדם דוקא אינו נוהג בשוורים שלנו אבל מועד כיון שנגח ג׳ פעמים אף בשוורים שלנו צריך להרחיק מלא עיניו וה״ה כשנגח פעם א׳ או שתים נמי ודאי צריך להרחיק דהא חזינא דמזיק ונראה דמש״ה לא הביאו הפוסקים הא דאיתא התם אמר שמואל ה״מ בשור שחור וביומי ניסן מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו דס״ל דשמואל לא קאמר הכי אלא בשור תם שלא נגח אדם ודוקא לדידהו אבל לדידן א״צ להפסיק כלל בשור שלא נגח אדם אפילו בשור שחור וביומי דניסן ואם נגח אדם פשיטא דצריך להפסיק אפילו אינו שחור ובכל שאר ימות השנה כנ״ל:
(י) שם והרא״ש ותוס׳
(ב) חוזר לראש – אע״פ שבסי׳ ס״ה פסק לענין ק״ש דא״צ לחזור רק למקום שפסק. כאן בתפלה חמיר טפי כן הוכיח הרי״ף ממה שפסקי׳ בפ׳ מ״ש לענין מים שותתין על ברכיו דחוזר לראש אם שהה וכו׳ ואח״כ לענין ק״ש דחוזר למקום שפסק ומביא ראיה דהכי מסקנא בסוף מסכת ר״ה וכן בהלל ותקיעות ומגילה אלא שהתו׳ והרא״ש והטור אינם מחלקים בין ק״ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ״פ רמ״א בסי׳ ס״ה וכאן לא הוצרך הטור לכתוב דין אם שהה כדי כולו דצריך לחזור לראש דכבר כ׳ בסי׳ פ״ה וכן לענין תפלה דיש חילוק בין שהה מחמת אונס או לא והש״ע שפסק כאן דאם שהה חוזר לראש הוא לכ״ע דאפי׳ הרא״ש והטור ס״ל כן אלא דחולקים בטעם דהש״ע טעמו משום חומרא דתפל׳ ולהרא״ש וטור הטעם כיון שהוא שהה מחמת אונס ע״כ לא הוצרך רמ״א לכתוב כאן שום דבר על הש״ע ומו״ח ז״ל חלק כאן בחנם על ש״ע ורמ״א דאפי׳ בשה׳ כדי כולו אין חוזר אלא למקום שפסק ותלה עצמו בדברי התו׳ שכתבו בפ׳ א״ע דף ל״ד בדין פוסק מחמת עקרב בתפלה וז״ל מיהו לא מצינו אם פסק שחוזר לראש מדלא קאמר אם פסק חוזר לראש אלא יחזיר לתחלת הברכה עכ״ל ובאמת התו׳ מיירי בפוסק בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא בפרק מ״ש דף כ״ד לפי תי׳ רב אשי וכאן כולי עלמא מודים דחוזר למקום שפסק אבל בשהה לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש לכולי עלמא.
(ה) לתחלת הברכ׳. ול״ד לק״ש כששואל בשלום כמ״ש סי׳ ס״ו דחוזר למקום שפסק דחמיר׳ תפל׳ מק״ש (ב״י) ועב״י סי׳ נ״ט דכשנשתתק וטעה חוזר לתחלת הברכה ע״ש וע׳ בתשובת הרשב״א ס״ס ל״ה:
(ז) אם שהה כדי לגמור וכו׳. ובאליהו זוטא הקשיתי דהב״ח חולק על השולחן ערוך בזה וכתב ופסק דדוקא באונס דמחמתיה, כגון שמקום שאינו ראוי לקרות בו דאית ביה צואה או מים שותתין על ברכיו, דהוה ליה כפושע דהיה לו ליזהר מעיקרא שלא יבוא לידי כך הוא דחוזר לראש אבל הכא דאונס דעלמא הוא דשוורים או קרון אין צריך לחזור לראש דלא מיקרי אונס, וכן כתב עולת תמיד בשמו. ותימא דלעיל סימן כ״ה פסק להדיא לחלק בין קריאת שמע ותפילה, דבתפילה אפילו לא עכבו אונס חוזר לראש, וכן פסק הנחלת צבי שם בשמו, וצריך עיון רב. וגם ראיה שהביא הב״ח הכא מתוס׳ [ברכות] דף ל״ג שכתבו דאין חוזר לראש, לעניות דעתי לאו ראיה הוא דיש לומר דסבירא ליה לתוס׳ אלו כרבני צרפת שהביא בית יוסף בסימן ס״ה דאפילו בתפילה ואונס גמור אין חוזר לראש. שוב נדפס מט״ז וראיתי שתמה על הב״ח דתוס׳ מיירי בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא [שם] בדף כ״ג לפי תירוץ רב אשי, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דהתם טעמו דמאן דאמר דחוזר לראש, משום גברא דחויא דכשהתחיל להתפלל היה צריך לנקביו כדפירש רש״י שם, אבל הכא בעקרב לא שייך זה ולא הוצרך תוס׳ להוכיח כלל דאין חוזר לראש. ובזה נראה לתרץ מה שתמה מלבושי יום טוב על רמ״א ולבוש דפסקו הכא סתם ובסימן ס״ח מחלקי בין אונס או לא, וכן תמה לחם חמודות דף כ״ד וכ״ז ודף מ׳. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דיש חילוק בין תפילה לקריאת שמע וסמכו על הפוסקים דבתפילה אפילו באין אונס. שוב ראיתי דכתב הלבוש בסימן פ״ה על דין דקריאת שמע וכן הדין בהלל ותפילה ומגילה, אלמא דסבירא ליה בעיא דוקא מחמת אונס. ולפי זה פשיטא דלא מקשה לחם חמודות ומלבושי יום טוב מידי על הלבוש דפשוט דמיירי הכא נמי מחמת אונס וסמך על הא דלעיל כמו שכתב הלבוש בהגה״ה בסימן ס״ה ופ״ה להדיא, וכן דברי רמ״א מתורצין בזה דהא כתב להדיא בסימן ס״ה זה לשונו וכן הוא בסימן ק״ד, עד כאן. ואם כן לא היה צריך להגיה כאן דמיירי דוקא מחמת אונס, מיהו יש לומר דקאי על דמשערינן בקורא, אך ראיה מדכתב בסימן כ״ג סעיף ב׳ ״ועיין לעיל סימן פ״ה״ דמראה מקום בדין תפילה על דין קריאת שמע משמע דוקא באונס חוזר לראש, ולפי זה צריך לומר דמיירי הכא כשהיה אונס בענין דמחמתיה כדלעיל סימן ס״ה, אבל בשוורים וקרון אינן אונס, כפסק הב״ח כאן. אך ראיתי בפרישה שכתב דמשר מקוצי שהביא בית יוסף סימן ס״ה מבואר דכל שלא מדעתו מיקרי אונס, דלא כמו שכתב בית יוסף בשם הרשב״א דכל שאין גברא דיחויה לא מיקרי אונס, אלא הכל מיקרי אונס, עד כאן. ולפי זה שפיר מיירי הכא הלבוש ורמ״א אפילו בשוורים וקרון דחוזר לראש, ובאמת צריך עיון הא הם דברי תוס׳ ברכות דף כ״ב, ושם מבואר דמילתא תליא בגברא חזי, וכן משמע בפסקי תוס׳ שם, וכן משמע בטור ורבינו ירוחם, מיהו בלשון הרא״ש פרק מי שמתו משמע כדברי פרישה, וכן באבודרהם. ועוד נראה לי דאף דנאמר דמילתא תלוי בגברי חזי, מכל מקום בתפילה יש להחמיר בכל אונס כיון דבלאו הכי להרי״ף ורמב״ם בתפילה על ששהא לגמור כולה וחוזר לראש אפילו באין אונס, וכן מצאתי שפסק במגן אברהם סימן ס״ה, ובפרט למאי דפירשתי בסימן ס״ה שכן דעת הראב״ד:
(ה) לראש – אע״פ שבסי׳ ס״ה פסק לענין ק״ש דא״צ לחזור רק למקום שפסק כאן בתפלה חמיר טפי כך כתב הרי״ף. אבל תוס׳ ורא״ש והטור אינם מחלקים בין ק״ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ״פ רמ״א סי׳ ס״ה ועיין ט״ז ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש. פר״ח: (ובספר אליהו רבה מסיק דלכתחילה יש להחמיר בכל אונס אף שאין גברא דחוי עיין שם באריכות):
(ז) ס״ה אם שהה כו׳ – לפסק הרי״ף וש״ע דמחלק בין ק״ש לתפלה. רשב״א בחי׳. אבל לפי דברי התוס׳ והג״ה דמחלק בין דחוי או לא כ׳ ב״ח דוקא שגברא או המקום דחוי לפיכך לא כתבו התוס׳ והרא״ש וטור כאן דחוזר לראש בשהה ועמ״א בסי׳ ס״ה ס״ק ב׳:
(ח) חוזר לתחילת כו׳ – תוס׳ בד״ה אבל כו׳ וכבר תמה הרשב״א מ״ש ממים שותתין על ברכיו דקי״ל דחוזר למקום שפסק וכן בקש להתעטש ואומר רבון כו׳ חוזר למקום שפסק ואפילו באמצע הברכה כמו בק״ש דפוסק באמצע הברכה לשאול מפני כבוד ויראה וחוזר למקום שפסק ומ״ש ב״י לתרץ דתפלה חמירא ליתא דהא בירושלמי והביאו תוס׳ ל״ד א׳ ד״ה מהיכן כו׳ פריך מתפלה לק״ש וגם אמרינן ברפ״ב בקור׳ להגיה ואע״פ שמפסיק הרבה בין פרשה לפרשה בדברים אחרים ואין לחלק בין רשות למצוה ועמ״א סי׳ כ״ה ס״ק י״ז וכן ברבי אמרינן חוזר וגומרה ואע״פ שמפסיק הרבה בין פ׳ ראשון לשאר הפרשה. רשב״א. וכן שמע תשע תקיעות כו׳ ואע״פ שכל סדר הברכה א׳ חשיב:
(ט) ואם פסק כו׳ – תוס׳ שם דכל אלו כברכה א׳ חשיבי כמש״ש בגמ׳ טעה בג״ר כו׳:
(ה) ט״ז סק״ב דיש בזה פלוגתא. היינו במים שותתין על ברכיו ויש מ״ד דחוזר לראש הכי מוקי רב אשי שם הפלוגתא:
(ו) מ״א סק״א. לתחלת הברכה ע״ש בש״ע סעיף ה׳ ומש״ש:
(יג) אם שהה – אפילו רק שתיקה בעלמא בלי דיבור ואפילו רק בין ברכה לברכה:
(יד) כולה – אפילו עומד בסוף התפלה משערינן מתחלת התפלה עד סופה:
(טו) חוזר וכו׳ – ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש ולהתפלל כל התפלה [פר״ח]. וה״מ שהיה אונס גמור אבל אונס ליסטים וכה״ג שנזכר לעיל בדיעבד יצא דאולי הלכה כהי״א המקילים הנ״ל דזה לא מיקרי אונס [מגן גבורים]:
(טז) לראש – הנה לפי מה דאנו נוהגין כהכרעת הרמ״א לעיל בסימן ס״ה גבי ק״ש כדעת הפוסקים דאינו חוזר לראש כ״א בשהשהייה היה מחמת אונס ה״ה בתפלה נמי הדין כן אך י״א דענינינו דאיירינן גבי עקרב או שור שבא כנגדו או שפסק מחמת ליסטים וכה״ג מקרי נמי הפסק מחמת אונס דבעת הזה לא היה יכול להתפלל ומקרי הפסק וחוזר לראש עי״ז וי״א דזה לא מיקרי אונס כ״א בשהיה ההפסק מחמת שהוא בעצמו לא היה ראוי לתפלה או שהמקום היה אינו ראוי משא״כ באונס אחר והכריע המ״א ועוד הרבה אחרונים דבתפלה אונס אחר נמי מיקרי אונס מאחר דיש מהראשונים שסוברים דבתפלה אם שהה לגמור את כולה אפילו בלי אונס כלל חוזר לראש אבל בק״ש וכל שאר ענינים לא מיקרי אונס כ״א בשהאיש או המקום אינו ראוי:
(יז) ואם לאו – ר״ל שלא שהה בשתיקה כדי לגמור כולה אבל מ״מ שהה הרבה דאי לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה לכו״ע אינו חוזר רק לאותו המקום בלבד [פמ״ג]. ועיין בבה״ל מה שכתבנו בשם הדה״ח:
(יח) חוזר לתחלת – דס״ל דחמירה תפלה לענין זה מק״ש ולפיכך בקריאת שמע או בברכותיה סגי בשהפסיק שיחזור למקום שפסק אבל בכאן בעינן לתחלת ברכה כי ע״י שהייה רבה נתקלקל הברכה ודוקא אם השהייה היתה באמצע ברכה אבל בין ברכה לברכה בדיעבד לית לן בה כל שלא שהה לגמור כולה ועיין בביאור הלכה:
(יט) הברכה – עיין בח״א שכתב דבדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שהשלים הברכה אינו רשאי לחזור ובמגן גבורים חולק לגמרי על דין השו״ע וכתב דמעיקר הדין אם לא שהה לגמור את כולה לא חשיב הפסק ואינו חוזר רק למקום שפסק והא דכתבו התוספות חוזר לתחלת ברכה מיירי בשהה לגמור כולה וס״ל להתוספות דאונס זה לא חשיב אונס גם בתפלה. ובביאור הגר״א מסכים לשיטת הרשב״א המובא בב״י עי״ש ומשמע מיניה דבכל גווני אינו חוזר רק לאותו המקום שפסק בלבד אם לא ששהה לגמור כולה ומחמת אונס דאז חוזר לראש התפלה:
(כ) בג׳ ראשונות וכו׳ – דכל אלו כברכה אחת חשיבי לכך אפילו לא שהה חוזר לראש התפלה או לרצה ולפי מה שכתבתי בשם הגר״א והמג״ג ה״ה הכא אין צריך לחזור רק לאותו מקום שפסק:
(כא) חוזר לראש – כתב הח״א היינו דוקא כשסיים כבר הברכה אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה הברכה דכל באמצע לא נקרא חזרה אלא תיקון הלשון:
ואם לאו חוזר וכו׳ – עיין בדה״ח שכתב דזה דוקא אם ההפסק היה ע״י דיבור משא״כ ע״י שהייה בעלמא אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס עי״ש שהביא ראיה לזה מההיא דמים שותתין על ברכיו דקי״ל דחוזר למקום שפסק ולא נזכר לתחלת ברכה ובלחם חמודות פרק מי שמתו אות ע״ו כתב בהדיא דכונת הגמרא לתחלת ברכה עוד הביא אסמכתא לדבריו דההיא ענינא איירי שם בגמרא לענין דיבור אף דהמעיין בביאור הגר״א ימצא דלפירוש הרא״ש אינו קאי הסוגיא דוקא על דיבור דגם הליכה מיקרי הפסק מ״מ לכאורה הדין עמו דדילמא דוקא שם משום דהיה ג״כ קצת הפסק ע״י הליכה משא״כ בשהייה לבד אמנם בפמ״ג משמע דאף על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה וצ״ע ומחידושי רע״א בסימן ק״ז משמע שנשאר ג״כ בספק בענין זה. עוד נ״ל דלא אמרינן חוזר לתחלת ברכה בשהייה כ״א בשהשהייה היה ע״י אונס שלא היה האיש או המקום ראוי כההיא דמים שותתין על ברכיו או שאר אונס אז אמרינן כיון דאם היה שוהה כדי גמר כולה חוזר לראש ע״כ בשוהה קצת חוזר לתחלת ברכה משא״כ בשוהה ברצון אם לא ששהה לגמור כולה ובלי אונס דאז הוא ג״כ רק מדרגה אחת למטה ואין להקשות ע״ז מהב״ח דכתב דעקרב לא מיקרי אונס ואפ״ה פסק המחבר בדלא שהה דחוזר לראש הברכה דיש לומר דהמחבר אזיל לשיטתו דלדידיה שהה כדי לגמור כולה בתפלה חוזר לראש אפילו בלי אונס כלל לכן בשהה קצת חוזר לראש הברכה ג״כ בכל גווני משא״כ לדידן:
(כח) [סעיף ה׳] בכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכו׳ ודע דבדין אם שהה בתפלה כדי לגמור את כולה יש שלושה מחלוקות דלדעת התוספות [ברכות כ״ב ע״ב ד״ה אלא] והרא״ש פ׳ מי שמיתו סי׳ כ״ג חילוק יש דאם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס שלא היה ראוי להתפלל חוזר לראש אבל אם לא שהה מחמת אונס שהיה ראוי להתפלל ושהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, וכ״ה דעת הטור בסוף סי׳ פ״ה וכ״ה דעת מור״ם בד״מ סי׳ ס״ה או׳ א׳ וגם בענין איזה דבר נקרא אונס יש פלוגתא דלדעת הב״ח לא נקרא אונס אלא דוקא בגברא דחויא דלא חזי להתפלל כגון שהיו מי רגליו שותתין על ברכיו או שהיה במקום טנופת וכדומה ולדעת הט״ז סק״ב אפי׳ באונס דעלמא כגון שבא קרון כנגדו וכדומה נקרא אונס וכ״ה דעת הפרישה או׳ ה׳ והביאו א״ר או׳ ז׳ וכתב שכ״נ מדברי הרא״ש פ׳ מי שמיתו ואבודרהם יעו״ש, ולדעת הרי״פ ז״ל אין חילוק בין אונס לרצון אלא בין ק״ש לתפלה דבק״ש בכל ענין אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, ובתפלה בכל ענין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכ״נ דעת הרמב״ם ז״ל בפ״ב מה׳ ק״ש דין י״ב ובפ״ד מה״ת דין י״ג וכ״ה דעת מרן ז״ל כמבואר בב״י בזה הסי׳ ובסי׳ ס״ה, אבל דעת רבינו יונה ז״ל אפי׳ בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק ולא יש חילוק אם שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס כמ״ש בב״י סי׳ ס״ה, ועיין בדברינו לעיל סי׳ ץ׳ או׳ קמ״ט מה שהקשו האחרונים ז״ל על מרן ז״ל מכאן על מ״ש בבד״ה ס׳ ץ׳ דשם פסק כה״ר יונה ויש שתירצו שדעת מרן ז״ל לחלק דאם השהייה היתה ע״י הפסקה בדיבור חוזר לראש אבל אם היתה בשתיקה לבד אינו חוזר וכתבנו שם דכן יש לפסוק לענין דינא יעו״ש:
(כט) שם חוזר לראש. ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה כתב הפר״ח או׳ ה׳ שאעפ״כ מחזירין אותו, מיהו לפי מ״ש באו׳ הקודם דדעת רבינו יונה בכל ענין ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק, ועוד שי״א תפלה דרבנן וגם לדעת הסוברים תפלה דאורייתא נוסח התפלה הוא דרבנן כמו שיתבאר לקמן סי׳ ק״ו וק״ל הב״ל כמש״ל סי׳ י״ח או׳ ז׳ יעו״ש, נראה דאפי׳ אם פסק בדיבור ושהה כדי לגמור את כולה אם עבר וגמרה ממקום שפסק ולא חזר לראש אין מחזירין אותו:
(ל) שם, ואם לאו חוזר לתחלת הברכה וכו׳ ולא דמי לפוסק בק״ש באמצע ברכות לשאול מפני היראה וכו׳ כמ״ש ריש סי׳ ס״ו דחוזר למקום שפסק דהא ודאי תפלה חמירא, ב״י, ט״ז סק״ב, עו״ת או׳ ח׳, מ״א סק״ה, פר״ח שם, וכן הסכים המאמ״ר או׳ ב׳ וכתב דהרשב״א שכתב חוזר למקום שפסק הוא יחיד בדבר יעו״ש, וכ״כ הלבוש כדברי מרן ז״ל, ר״ז או׳ ד׳ ח״א כלל כ״ה או׳ י״א, בי״ע או׳ נ״ה, רק בדיעבד אם לא חזר לראש הברכה אלא למקום שפסק והשלים אותה ברכה אינו רשאי לחזור דיש לסמוך על הרשב״א שכתב דאינו חוזר אלא למקום שפסק, וכ״כ א״א שם:
(לא) שם, ואם פסק בג׳ ראשונות חוזר לראש וכו׳, פי׳ אפי׳ לא שהה כדי לגמור את כולה, עו״ת אות ט׳ ודוקא כשסיים כבר הברכה, כגון שפסק אחר שסיים ברכת מחיה המתים או עבודה, אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה ברכה, כגון שהפסיק באתה גבור חוזר לאתה גבור וכיוצא בו, ח״א שם או׳ י״ד ונ״א אות ג׳ וראייתו מסי׳ קי״ד סעי׳ ד׳ יעו״ש, ודוקא אם הפסיק בדיבור אבל אם לא הפסיק אלא בשתיקה אינו חוזר אלא למקום שפסק כמש״ל או׳ כ״ח:
(יד) חוזר ל׳רצה׳ – להבנת סעיף זה יש להקדים ולבאר את מבנה תפילת העמידה: תפילת העמידה אחת היא, אולם תשע-עשרה הברכות שבה מחולקות לשלושה חלקים: שלוש ברכות ראשונות, שהן שבח לה׳; שלוש-עשרה ברכות אמצעיות, שהן בקשות; ושלוש ברכות אחרונות, שיש בהן הודאה וסיום לתפילה. ובעוד שלוש הברכות הראשונות נחשבות כחטיבה אחת, וכן גם שלוש האחרונות, בברכות האמצעיות עומדת כל ברכה כיחידה בפני עצמה.
את תפילת העמידה יש לומר ברצף. ואם הפסיק בה למשך זמן שיכול לומר בו את כל תפילת העמידה (כל אחד בקצב שלו, כמבואר בסעיף הבא) – הרי הפריד את התפילה לשני חלקים, וחוזר לראש. לדעת השולחן ערוך זהו הדין בכל מקרה שבו שהה כך; אולם לדעת הרמ״א כך הדין דווקא אם שהה מחמת אונס, כלומר שהיה אסור לו להמשיך את תפילתו (כגון שיצא לשירותים, או שהיתה צואה במקומו). ומי ששהה בלא אונס – ממשיך לדעת הרמ״א מהמקום שבו עצר, כפי שכתב בתחילת סימן ס״ה1.
ואם הפסיק לזמן מועט מכדי לסיים את התפילה, לא נחשב כמפריד את התפילה לשני חלקים, ויחזור לתחילת החטיבה שבה נמצא.
1. מפורש בדרכי משה הארוך שאין הוא מחלק בדין זה בין קריאת שמע לתפילה, וכן סתם המשנה ברורה כאן בס״ק ט״ז. והרמ״א לא העיר כאן כי סמך על מה שכתב בסימן ס״ה, ושם כתב מפורש ״וכן הוא לקמן בסימן ק״ד״. ויש אומרים שגם שור המפריע לתפילה נקרא אונס, ומודה כאן הרמ״א למחבר; אולם לא משמע כך בדרכי משה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
שולחן ערוך
(ו) הָא דְּאָמְרִינַן אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, בְּקוֹרֵא מְשַׁעֲרִינָן. אִם שָׂח בַּתְּפִלָּה, דִּינוֹ לְעִנְיַן חֲזָרָה כְּדִין הַהַפְסָקוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסִימָן זֶה.
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) הרשב״א שם ר׳ פ״ב
(יב) ב״י לדעת התוספת
(ג) אם שח בתפלה כו׳ – בב״י מביא בשם אבודרהם וז״ל כתב הר״ר גרשון בר שלמה נשאל לפנינו אם שח בתפלה אם צריך לחזור או לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה הברכה ששח והשבנו שצריך לחזור לראש כי כל י״ח ברכות כברכה א׳ דמי עכ״ל וכ״כ בא״ח בשם הראב״ד וכתב ב״י ע״ז ומתוך מ״ש יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואע״פ שיש לחלק דהנך הפסקות הוו ברשות והך הוו שלא ברשות מ״מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש ומ״ש כל י״ח ברכות חשובות כא׳ ליתא אלא דג׳ ראשונות חשובות כא׳ וכן אחרונות כו׳ עכ״ל וע״כ פסק כאן דלא הוה אלא כשאר הפסקות ולי קשה טפי דדברי הראב״ד כאן סותרים את מ״ש ב״י בשמו בסי׳ ס״ה דהוא ס״ל כשיטת התו׳ והרא״ש וטור דאם שהה בלא אונס אפי׳ בשהה לגמור כולו א״צ לחזור לראש רק למקום שפסק והא הך בלא אונס דהוי ממש כהך שח דהכא דהוא ג״כ שלא ברשות ואמאי כתב כאן דצריך לחזור לראש אם שח בתפלה ומו״ח ז״ל כת׳ שדברי הרר״ג האילו מיירי בשח במזיד ובזה אמרו דכל הי״ח ברכות הוויין כחד והביא ראיה ממ״ש הטור בסי׳ קי״ד בשם אבי העזרי דבכ״מ שאמרו חוזר למקום שטעה היינו בטעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש וע״כ כתב ששגגה יצאה מלפני ב״י כיון שהוא עצמו פסק בסי׳ קי״ד כאבי עזרי והוא כהרר״ג דכאן וכאן חולק על הרר״ג ותמהתי דא״כ גם הטור שגג ח״ו דהא בסי׳ ס״ה פוסק דבין בתפלה בין בק״ש כל ששהה אפי׳ כדי לגמור את כולו שלא מחמת אונס אינו חוזר אלא למקום שפסק ונ״ל שלא מחמת אונס הוה עליה שם מזיד וא״כ סותר את דברי אבי עזרי והוא עצמו מביא דברי אבי עזרי בסי׳ ק״ד וע״ק לי לפי הבנת ב״י בדברי הר״ג והראב״ד דס״ל כמותו קשיין דברי הראב״ד אהדדי דהא בסי׳ ס״ה כתב ב״י שהרשב״א כ׳ בשם הראב״ד כשיטת הטור שזכרנו שאם שהה כדי כולו בלא אונס שחוזר למקום שפסק ולמה כתב כאן שחוזר לראש אם שח. דא״ל דהפסקה דשח גרע מהפסקה דשהה זה אינו דבהדיא כתב הרשב״א בתשו׳ סי׳ רמ״ד מביאו רמ״א סי׳ תר״ץ במגילה באם שהה אפי׳ שח חוזר למקום שפסק ומגילה ותפלה שווין לההיא שיטה של הטור והראב״ד שמחלקים בין שהה מחמת אונס או לא וכמ״ש הטור בהדיא בסי׳ פ״ה. והנלע״ד דודאי לפי מה שהבין רבינו בעל ב״י את דברי הר״ג והראב״ד דמיירי בשח באמצע ברכה ותיכף אחר השיחה כשחוזר להתפלל בזה ודאי יפה פסק שא״צ לחזור אלא לאותה ברכה ששח בה דלא גרע השיחה בה מאם לא אמרה כלל דודאי סגי כשחוזר ואומרה וזה בין בשח בשוגג בין במזיד דין א׳ להם ואם שהה באותה שיחה כדי לגמור כולו תלוי הדבר כשאר הפסקות מחמת שהה שנזכר לעיל. ובזה כ״ע מודים אלא דהרר״ג לא מיירי מזה וזה מוכרח מלשונו שאומר או חוזר לאותה ברכה שסח בה ואי מיירי מזה שעדיין לא התחיל להתפלל אחר השיחה היה לו לומר או חוזר לתחלת הברכה ששח בה וכמ״ש הטור ל׳ זה כאן דמיירי ג״כ מזה הדין היאך יתנהג תכף אחר השיחה אבל באמת לא מיירי הר״ג אלא כששח וגמר תפלתו ועקר רגליו ומבעיא ליה בעיקרא דהאי מילתא במ״ש במשנה ואפי׳ מלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואם עבר והשיב מה דינו הן בשוגג הן במזיד כדמצינו לענין כתיבת השם בי״ד סי׳ רע״ו דגם שם אמרינן אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו ומפלפל שם הב״י אם עבר והשיב אם יקרא באותו ס״ת או לא וה״נ מספק׳ ליה לשואל את הרר״ג אם גמר כל התפלה מי נימא דהשיחה גורמת לבטל התפלה או לא ומקום הספק נראה שהוא ממה שמצינו בסי׳ קי״ד לענין דברי׳ שצריך לו׳ בברכ׳ י״ח כגון יעלה ויבא בר״ח דאמרינן אם לא עקר רגליו חוזר לרצה ואם עקר חוזר לראש ובזה כתב אבי עזרי דאם עשה כן במזיד אפילו לא עקר הוה כעקר וצריך תשלומין יותר טוב ולקמן סימן קי״ד נכתב טעם לזה אי״ה ומבעיא ליה כאן אם נימא דהשיחה שעשה תהיה כמו הדין בלא אמר יעלה ויבא וצריך לחזור דכמו ששם לא אמר תפלת י״ח כתקונו ה״נ כאן א״ד שאני הכא דעכ״פ התפלל כל מה שצריך רק שעשה ההפסק מ״ה אם היה נזכר אחר ההפסק היה אפשר לו לתקן להתחיל הברכה ואז לא מזיק ההפסק כלום מה שא״כ כאן שכבר גמר תפלתו אין לנו לומר דיחזור להתפלל שניה עבור ההפסק יהיה ההפסק מחמת שהה או שח הכל מיבעיא ליה ואת״ל דיחזור להיכן יחזור להתפלל שנית ע״ז השיב הר״ג דהפסק הוה ממש כההיא דינא דלא אמר יעלו״י או שאר דברים דחוזר לראש דהוי כאלו לא אמר ברכת רצה כלל והיינו אם עקר רגליו ה״נ הכא דכל הברכו׳ של י״ח מעכבות זו את זו דאם לא אמר אלא י״ז לא יצא ה״נ כאן בההיא ברכה דהמפסיק בשיחה הוי כאלו לא אמרה כלל כיון שקלקל הנוסח והוה כאומר י״ז ברכות וע״כ חוזר לראש אם עקר רגליו נמצא לק״מ מה שהקשה ב״י אמ״ש הר״ג דכל י״ח ברכו׳ א׳ נינהו דהא רק ג׳ ראשונו׳ ואחרונו׳ הוין כאחד דזה אינו ענין לאם גמר התפלה ועקר רגליו דאז הוי כאלו לא אמר רק י״ז ברכות דכולן בטילות די״ח בעינן להדדי. וע״כ יפה כתב הר״ג והראב״ד וגם הב״י ובש״ע ס״ל פשוט לדינא כמ״ש אלא דלא פי׳ הדברים כפירושנו וע״כ עלה על לבו לחלוק ולבטל דבריהם אבל באמת כל נתיבותיהם שלום לפי מה שפרשנו בעזה״י ונ״ל עוד אם שח בין ברכה לברכה א״צ תיקון אפי׳ מיד אחר השיחה אלא גומר תפלתו ומ״ה אמרינן אם אפשר לקצר יקצר אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אפי׳ בזה דשיחה אינה מפסקת אלא באמצע דמקלקל את נוסח הברכה משא״כ בין ברכה לברכה אע״פ שאסור לעשות כן מ״מ אינו מקלקל הברכות וגומר תפלתו אא״כ שהה כדי לגמור את כולה שאז אין מצטרפין ביחד וזה דומה למי שסח באמצע סעודה שכן מדמה הרשב״א סי׳ רמ״ד במגילה אבל אם שהה כדי כולה דומה לנתעכל המזון במעיו דצריך לברך שנית המוציא אבל אם סח באמצע אז קלקלה הברכה.
(ו) אם שח. ועסי׳ קי״ד ס״ז דאם שח במזיד חוזר לראש ועב״ח וצ״ע דאם שח מזיד בק״ש מה דינו ואפשר לומר דאין צריך לחזור לראש כדמשמע בעובדא דרבי אבהו דהוי אזיל במבואות המטונפות ע״ש ויש לדחו׳ דהתם שאל ד״ת ולא חמירא כולי האי ואפשר דשרי לכתחלה והאידנא שרוב העולם אין נזהרין להשיח בברכות של ק״ש אפשר דדייני׳ להו כשוגג כמ״ש הט״ז בי״ד סי׳ צ״ט דאומ׳ מותר שוגג הוא ועיין במכות פ״ב ובחי׳ הרשב״א רפ״ב דברכות משמע דאפי׳ שח במזיד א״צ לחזור לראש ואפשר דוקא כששח בד״ת:
(ה) אם שח בתפלה י״א שיש לחלק בין שח בשוגג או מחמת אונס ובין שח במזיד אז בכל מקום שטעה חוזר לראש (הרי״א הראב״ד ואבי העזרי) וכן נוהגין:
(ח) אם שח וכו׳. לשון הלבוש ואם עבר ושח וכו׳ מבואר דמיירי במזיד, וכן משמע ממה שכתב בית יוסף והך הוי שלא ברשות וכו׳. ותימא על מה שכתב כנסת הגדולה דמיירי בשח על ידי אונס, כגון שראה מלך וכו׳ איך מתרץ דברי בית יוסף ולבוש, ואולי פירש דברי בית יוסף ולבוש כגון שאפשר לו לקצר או להטות מדרך כדלעיל ריש סימן זה שאז אסור להפסיק בדיבור ועבר ושח, ומכל מקום על ידי אונס מיקרי וזה דחוק. ומכל מקום נשמע מדבריו דבמזיד מתכוין גמור חוזר לראש אף שלא שהא כדי לגמור כולה, כדלקמן סימן קי״ד סעיף ו׳ וכן פסק הב״ח, וכן עיקר. ובמה שפירשתי מיושבים כל התמיהות שהקשה הט״ז על הבית יוסף וב״ח ולחינם האריך ודו״ק. גם מה שהאריך ופירש דברי אבודרהם דמיירי שלא התחיל מתחילת הברכה אלא ממקום שפסק וסיים ועקר רגליו דצריך לחזור ולהתפלל מראש הוא דחוק, גם אין נראה לי כן לדינא כיון דבעיקר דין זה והתחלת הברכה הרשב״א חולק שאין צריך להתחיל אלא ממקום שפסק כמו שכתב בית יוסף, כמו בקריאת שמע סימן ס״ד, אם כן ודאי אין לנו להחמיר יותר לחזור לראש משום זה. גם קושיא עליו מהא דסימן קי״ד שכתב יבאר טעמו ולא ביאר, ועולת תמיד כתב דלקמן גרע דשינה סדר התפילה. ולא נהירא דהא כתב הטור ושולחן ערוך שם בכל מקום שאמרו חוזר לברכה שטעה בה, והני מילי בשוגג וכו׳, אפשר דלשון שטעה בה לא משמע ליה על שם בתפילה. גם מה שכתב עולת תמיד דנראה להלכה דאף במזיד אין חוזר משום דספק ברכות נקטינן לקולא, עד כאן. קשה הא טעמא דספק ברכות להקל משום דברכות מדרבנן, והוא גופיה כתב לקמן בסימן ק״ז דתפילה דאורייתא וספיקא לחומרא, ועיין בלחם חמודות דף כ״ג וראיותיו שם וצריך עיון. אם מפסיק בין ברכה לברכה פשוט דמתחיל ממקום שפסק:
(ו) בתפלה – עיין סי׳ קי״ד סעיף ז׳ דאם שח במזיד חוזר לראש ועיין ב״ח וט״ז וצ״ע דאם שח במזיד בק״ש מה דינו. והאידנא שרוב העולם אינם נזהרים להשיח בברכות של ק״ש אפשר דדיינין להו כשוגג דאומר מותר שוגג הוא. עיין מ״א. ואם שח בין ברכה לברכה א״צ תיקון אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש. ט״ז וע״ש:
(י) ס״ו הא דאמרינן כו׳ – ירושל׳ וכמש״ל בסי׳ ס״ה:
(יא) אם שח כו׳ – דלא כרד״א וא״ת שכ׳ דלעולם צריך לחזור לראש אבל טוש״ע בסי׳ קי״ד ס״ז כ׳ בשם ראבי״ה שבמזיד לעולם חוזר לראש ובבר תמה עליו ב״ח אבל לרשב״א לעולם חוזר למקום שפסק אפי׳ באמצע הברכה כנ״ל:
(ז) ט״ז סק״ג. שאין דעת הפוסקים כן דהרי בהפסקות המבוארו׳ בסי׳ זה יש בהן שבח כגון לשאול בשלו׳ מלך א״ה ואפ״ה אינו חוזר לראש בלא שהה כדי לגמור. וגם בלא״ה כ׳ הט״ז בסמוך אח״כ דאין חלוק בין שח ובין הפסק בשתיקה:
(ח) שם וע״ק לי הבנת ב״י. כבר כ׳ קושי׳ זו בריש דבריו ולא שנאה כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה דהיינו מה שכ׳ שאין לחלק בין הפסק שיחה ובין הפסק שתיקה:
(ט) (שם) שוין לההוא שטה של הטור דאותה שטה אין מחלקת בין ק״ש ומגיל׳ ואינך לתפלה אלא ס״ל דכולם שוים ואין חילוק רק בין אונס או לא והובא בט״ז סק״ב:
(י) (שם) בשח באמצע ברכה ותיכף מה שדקדק לכתוב באמצע ברכה משום דודאי באם שח בין ברכה לברכה א״א לאוקמי דברי הרר״ג מדמסתפק אם צריך לחזור או לא ואת״ל כו׳ משמע דספק הראשון הוא אם יחזור להתפלל כלל והרי להבנת ב״י דמיירי איך מורין לו תיכף אחר השיחה א״כ פשיטא דצריך להתפלל עכ״פ ממקום ששח וק״ל אע״כ דמיירי ששח באמצע ברכה ומסתפק אם צריך לחזור או לא ר״ל שיגמור תפלתו ממקום שפסק ואת״ל כו׳:
(יא) (שם) היה לו לומר או חוזר לתחלת הברכה דלשון לאותה ברכה משמע שכבר אמר ברכות אחרות אלא ה״ל לכתוב לתחלת:
(יב) (שם) י״ח כגון יעלה ויבא. לא נזכר בסי׳ קי״ד מדין יעלה ויבא הוא בסי׳ תק״ב והט״ז נקט מחד מינייהו כי דין יעלה ויבא ודין גשם שבסי׳ קי״ד שוים ועוד דבב״י הזכיר גם בסי׳ קי״ד מיעלה ויבא:
(יג) מ״א סק״ו. ס״ז דאם שח במזיד חוזר. באמת לא מיירי שם בדין שח אלא ר״ל דשח במזיד נלמד מהך דהתם כמ״ש הב״ח הובא בט״ז סק״ג:
(יד) (שם) המטונפות דאזיל וקרי ק״ש כי מטא למבואות המטונפות אישתיק אמר ליה לר׳ יוחנן להיכן אהדר א״ל אם שהית כדי לגמור את כולה תחזור לראש ע״כ הרי דאע״ג ששח בשאלתו לר׳ יוחנן מ״מ אם לא שהה כדי לגמור א״צ לחזור:
(טו) ט״ז סק״ג קי״ד נכתב טעם. תימה דשם לא כתב כלום וכן תמה בא״ר:
(טז) (שם) שהה או שח הכל מבעי׳ ליה ר״ל לא כהב״י דהרר״ג רק בשח מיירי. אך קשה דאפילו לפי׳ הט״ז שכבר גמר תפלתו מה יש לך לספק בשהה בלא שח ודאי דאם שהה לגמור כולה דקי״ל חוזר לראש מה מהני תפלתו שהתפלל ובודאי צריך לחזור להתפלל ואם לא שהה כדי לגמור אפי׳ לכתחלה מורין לו לגמור תפלתו ממקום שפסק ויפה להתפלל. ולע״ד שלשון זה שבט״ז כאן הוא ט״ס ואין הספק רק בשח ולא בשהה. ואפי׳ בשח אין הספק אלא בשח באמצע הברכה מי נימא כיון דקלקל נוסח הברכה בשיחה שלו ה״ל כאלו לא אמר אותה ברכה כלל משא״כ בשח בין ברכה לברכה וכמ״ש הט״ז בסוף דבריו ומ״ש הט״ז כאן הכל מבעיא ליה אין ר״ל בין ששהה בין בשח אלא בין בשוגג בין במזיד וק״ל:
(יז) (שם) אם עקר רגליו נמצא פי׳ בשוגג אבל במזיד אפי׳ לא עקר כיון שדומה זה לדין יעלה ויבא
(יח) (שם) ונ״ל עוד אם שח בין. ר״ל שאין הרר״ג מדבר רק בשח באמצע הברכה אבל בין ברכה לברכה אפי׳ אם נזכר תיכף אחר השיחה מורין לו לגמור תפלתו ואינו חוזר לראש:
(יט) (שם) א״צ תיקון כלומר אין לספק כלל אם יחזור לראש והרר״ג לא מיירי רק באמצע. ובלא״ה מוכח כך מדברי הרר״ג בספק ראשון אם יחזור או לא ואת״ל כו׳ ואי בשח בין ברכה לברכה ואח״כ גמר תפלתו אין כאן רק ספק א׳ אי חוזר (לראש) אי לא דאם איתא דחוזר דודאי חוזר לראש דאי ממקום שפסק הרי כבר התפלל וק״ל:
(כ) (שם) ומש״ה אמרינן אם אפשר לקצר יקצר. לשון זה אין לו ביאור ונראה שהוא ט״ס ומיותר:
(כא) בט״ז שם. דשיחה אינו מפסקת אלא זה נתינת טעם על ראש דבריו דשח בין ברכה לברכה א״צ תיקון:
(א) בט״ז ס״ק ג׳ וכל שלא מחמת אונס כו׳. כצ״ל. שם כפל הקושי׳ מדברי הראב״ד שבסי׳ ס״ה לפי שהוסיף בה דברים שא״ל דשיחה גרע דהא במגילה חוזר למקום שפסק גם בשיחה. ולפענ״ד אין ראיה ממגילה דשם עיקר מה שיוצא במה ששומע הקריאה א״כ מה לי שח ומה לי הפסק אחר ס״ס הא שמע המגיל׳ אלא ששמעה סירוגין ואף הקור׳ שם יוצא במה ששומע מקריאת עצמו משא״כ כאן בתפלה דמיירי שצריך להתפלל א״כ צריך לסדר תפלתו בדבור וכשהפסיק בנתיים בדברים אחרים שפיר הוי הפסק וגרע משהה:
אם שח בתפלה דינו לענין חזרה כדין ההפסקות וכו׳ – נ״ב: הנה הב״י הבין דעת הרד״א דבשח חוזר לראש ככל י״ח ברכות וכתב שרוב הפוסקים חולקים עליו והט״ז האריך לפרש דברי הרד״א. ותמוה לי על כולם איך לא ראו דברי הש״ס במס׳ תענית (דף ג׳ ע״ב) גבי מ״ש שם ר״ח בימות הגשמים אם לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטללים אין מחזירין אותו ע״ש. וקשה לו יהא דבקשתו הוי כמאן דליתא כיון דלא מעצר עכ״פ כיון דזכר מה שאינו שייך לתפלה הוי הפסק באמצע התפלה במה שאינו שייך לתפלה ולא גרע משח שיחה בעלמא דהוי הפסק ובע״כ דבשח באמצע אפילו בג״ר אינו חוזר לראש מכ״ש שבשאר ברכות דאינו חוזר וזו ראיה ברורה, והנה בהיותי בזה ראיתי דהרי״ף העתיק הך מימרא אבל הרמב״ם והרא״ש השמיטו סוף דברי הש״ס הנ״ל בדין אם אמר מעביר הרוח ומפריח הטללים דאין מחזירין אותו. והדבר תמוה למה וצ״ע. ומה שהיה נראה בישובו הוא כך דהם ס״ל כדעת הרד״א הנ״ל דבשח חוזר לראש אך ס״ל דזה תליא בפלוגתא דברבות הנ״ל בדין אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש אז אם ע״י אונס חוזר לראש בשהה לגמור את כולו אז בשח אפילו בלא שהה נמי חוזר לראש דדין שח דהוי הפסק ממש בדיבור בלא שהה כדין שהה בלי דיבור וכדי לגמור את כולה ושוין המה דשיעור שהה כדי לגמור את כולה ודיבו׳ ממש אפילו בלא כדי לגמור את כולה שוין המה דבשלמא בשהה בלי מעשה כיון דלא עביד כלום רק דנאמר דשהה הוי הפסק בזה כעינן שיעור שהה דהיינו כדי לגמור את כולה ובלא״ה לא נחשב שהה אבל היכי דהפסיק במעשה ממש בדיבור אף בלא שיעור הוי הפסק ולכך למ״ד דאף בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אף דהוי שיעור שהה בע״כ דס״ל דהפסק אינו מזיק באמצע וממילא בשח בדיבור אף דהוי הפסק נמי אינו חוזר. אבל למ״ד דשהה כדי לגמור חוזר בע״כ דס״ל דהפסק מזיק באמצע רק בלא שהה אינו חוזר מכח כל דלא שהה כשיעור לאו כלום עביד ולא נחשב הפסק וממילא אם שח ממש דודאי הוי הפסק בזה חוזר אף בלא שהה ולכך ס״ל להרמב״ם והרא״ש דר״ח יסבור כמ״ד בברכות דאף בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר א״כ ה״ה נמי בהפסיק בדיבור אינו חוזר אבל לדידן דקיי״ל דבשהה כדי לגמו׳ את כולה חוזר א״כ ה״ה בהפסיק בדיבור בלא שהה חוזר. לכך השמיטו זה דעכ״פ מטעם הפסק מחזירין אותו ויש להרד״א סיוע מן הרמב״ם והרא״ש והרי״ף יסבור כדעת הפוסקים דבשח אינו חוזר לכך העתיקו ודו״ק היטב כי נכון הוא בעזה״י. ואף דהרי״ף פוסק דבק״ש אף בשהה כדי לגמור אינו חוזר מכל מקום ס״ל דבתפלה חוזר לראש בשהה והיינו דהכריע כן להלכה בין ר״א ור׳ יוחנן דבתפלה חוזר ובק״ש אינו חוזר אבל הם גופייהו אין מחלקין רק למ״ד אינו חוזר אף בתפלה אינו חוזר ולמ״ד חוזר אף בק״ש חוזר רק הרי״ף הכריע להלכה דרך פשר דבק״ש אינו חוזר ובתפלה חוזר ואתי שפיר ודו״ק ועיין בחבורי טטו״ד מ״נ ביו״ד הלכות ריבית סי׳ ק״ס בתשובה לק״ק טולטשין שם כתבנו דרך אגב בדין הנוהגים בזמנינו לו׳ בלשון חול דברים באמצע התפלה מה דינם ע״ש ודו״ק:
(כב) בקורא – נקט קורא משום דדין זה נובע מק״ש דשם ג״כ דינא הכי כמש״כ לעיל בסי׳ ס״ה ס״א בהג״ה:
(כג) אם שח – וה״ה אם הזכיר מאורע של שאר ימים בתפלה כגון של שבת ויו״ט בחול וכה״ג ג״כ דינו כאלו שח [אחרונים] ויבואר לקמן בסוף סימן ק״ח במ״ב עי״ש:
(כד) בתפלה – ואם שח בק״ש וברכותיה עיין לעיל בסימן ס״ה ס״א במ״ב:
(כה) כדין ההפסקות – ר״ל דאם שח באמצע ברכה שיחה מועטת ואפילו אם לא שהה עי״ז כדי לגמור אותה ברכה חוזר לראש הברכה ואם שהה ע״י השיחה כדי לגמור כל התפלה מראשו לסופו חוזר לראש התפלה ולפי מה שביארנו לעיל בסקט״ז לא יהיה דין זה רק בששח ע״י אונס כגון ע״י אנס וליסטים וכה״ג וכנ״ל אבל אם שח שלא באונס כ״א בשגגה ע״י איזה טעות או שסבר שהוא מותר אפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש כ״א לתחלת הברכה ואם שח בין ברכה לברכה אע״ג דעשה איסור בזה מ״מ לא שייך בזה שום תיקון לכו״ע אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו ואם שח במזיד צע״ג בדין זה י״א דחוזר תיכף לראש התפלה אפילו בשיחה מועטת וי״א דלא שנא בין שוגג למזיד:
דינו וכו׳ כדין ההפסקות – עי׳ במ״ב במש״כ דאם שח שיחה מועטת ר״ל אפילו בלי אונס כן משמע מדה״ח והוא נכון. ודע עוד דבכל מקום שאמרנו בענינים אלו חוזר לראש הברכה בדיעבד אם לא חזר אין לו לחזור לראש עבור זה כי בדיעבד סמכינן על הרשב״א דס״ל דבכל ענינים אלו אין לו לחזור לראש הברכה רק למקום שפסק כ״כ הא״ר דלא כט״ז וכן פסק בח״א ונ״א עי״ש ובפרט לדעת הגר״א דמסכים להרשב״א. ומה שכתבנו עוד לענין מזיד י״א דחוזר לראש הוא דעת הב״ח וכנה״ג ומ״א וא״ר ופ״ח וח״א והמגן גבורים וגם מוכח מפ״ח והגר״א דסוברים כהב״ח דדעת האבי העזרי ואבודרהם בשם הרר״ג וא״ח בשם הראב״ד ג״כ ככה. ומה שכתבנו וי״א דלא שנא בין שוגג למזיד הוא דעת השו״ע ולבוש והע״ת והט״ז והדה״ח והגר״א בשם הרשב״א ג״כ בשיטה זו אך דהוא מיקל יותר דאפילו בשח במזיד אינו חוזר לראש הברכה רק למקום שפסק כי הוא הולך לשיטתו דס״ל כן בשח בשוגג. ודע עוד דנראה דמי שמצריך לחזור לראש התפלה בשח במזיד הוא אפילו בשח בין ברכה לברכה והט״ז דמיקל בזה בדיעבד הוא רק לסברתו דס״ל דשח במזיד באמצע ברכה חוזר רק לראש הברכה דמקלקל בזה רק את הברכה משא״כ להי״א דס״ל דחוזר לראש התפלה ובשולחן שלמה לא כתב כן וצ״ע בטעמו אח״כ מצאתי במגן אברהם בסי׳ קפ״ג סקי״א דפסק לענין שח במזיד בבהמ״ז דחוזר לראש כמו בתפלה ושם איירי בין ברכה לברכה ואפשר לדחוק משום דשם הג׳ ברכות חשובות כאחת כמבואר בסימן קפ״ח במגן אברהם סק״ח משא״כ בתפלה אבל לשון הרגב״ש המובא בב״י לא משמע כן:
(לב) [סעיף ו׳] הא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה וכו׳ ושיעור כדי ולגמור את כולה היינו מראש התפלה עד סופה כמ״ש במגילה י״ח ע״ב, וכ״כ ל״ח פ׳ מי שמתו אות ע״ח וכ״כ ר״ז בזה הסי׳ אות ד׳ ובסי׳ ס״ה אות א׳:
(לג) שם, אם שח בתפלה וכו׳ כתב זה לאפוקי מרבינו גרשום שהביא בב״י שכתב אם שח בתפלה צריך לחזור לראש כי כל י״ח ברכות כברכה אחת דמי ובב״י כתב עליו וז״ל שאין דעת הפוסקים כן ואעפ״י שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות והך הויא שלא ברשות מ״מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש יעו״ש ומ״ש שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות וכו׳ ר״ל דהני הפסקות דסי׳ זה הוו ברשות דאנוס הוא וע״כ צריך להפסיק אבל הך הפסקה דרבינו גרשום הויא שלא ברשות שא״צ להפסיק אלא מאליו בשאט בנפש הזיד והפסיק, ואפ״ה כתב מרן ז״ל דאינו ענין לחייבו לחזור לראש מיהו הרב ב״ח הקשה על מרן ז״ל מסי׳ קי״ד סעי׳ ז׳ דשם פסק דאם טעה במזיד חוזר לראש וכן הקשה הפר״ת אות ו׳ וע״כ פסק הב״ח דאם שח במזיד חוזר לראש יעו״ש, וכ״נ דעת המ״א סק״ו, וכ״פ הפר״ח שם, ובסי׳ קי״ד אות ז׳ א״ר אות ח׳ ובסי׳ קי״ד אות יו״ד ח״א כלל כ״ה אות י״א, אמנם העו״ת אות י״א פסק כדברי מרן ז״ל וקושיית הב״ח מסי׳ קי״ד תירץ העו״ת שם דשאני התם ששינה נוסח התפלה במזיד משא״כ בדיבור יעו״ש, והביאו המאמ״ר אות ד׳ וכתב דנכון הוא, (ומ״ש הא״ר שם על תעו״ת עיין מה שתירץ הפרמ״ג בא״א אות ו׳) וכה״ג תירץ חדושי הגהות שבגליון ב״י הנד״מ סי׳ קי״ד אות ז׳ יעו״ש, וכן תירץ הברכ״י בסי׳ זה אות ד׳ וכ״פ הלבוש כדברי מרן ז״ל, וכ״נ דעת הל״ח בפ׳ מי שמתו אות ע״ו, וכ״פ הער״ה בסי׳ ס״ה או׳ ב׳ וע״כ כיון דיש פלוגתא בזה בשח במזיד שי״א שאינו חוזר לראש וכ״נ דעת מרן ז״ל וגם י״א תפלה דרבנן ואפי׳ לי״א דאורייתא נוסח התפלה דרבנן כאשר יבואר לקמן סי׳ ק״ו וק״ל סב״ל כמבואר לעיל סי׳ ח״י אות ז׳ נראה לענין דינא דיש לפסוק כמ״ד דאינו חוזר לראש אלא לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג׳ ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לרצה כמבואר בסעי׳ הקודם, ואם שח בין ברכה לברכה מברכות האמצעיות א״צ לחזור לשום מקום כמבואר בט״ז ססק״ג, ואם גם לראש הברכה לא חזר אלא למקום שפסק וגמר אותה הברכה או התפלה נראה ג״כ דאינו חוזר כדלעיל אות ל׳:
(טו) בקורא משערינן – לפי הקצב של אותו המתפלל.
(טז) בסימן זה – כפי שכתבנו בסעיף הקודם, שיטת הרמ״א היא שרק אם הפסיק מפאת אונס חוזר לראש. וכן בדיבור, אם דיבר מסיבה שאינה אונס– לשיטת הרמ״א – ימשיך מהמקום שפסק.
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
טור
ואינו פוסק לאמן יהא שמיה רבא וכו׳ ולא לקדושה וקדיש וכתב ר״ח שישתוק ויכוין למה שאומר ש״צ ויהא כעונה וכן פירש״י בשם ה״ג אבל ר״ת ור״י כתבו שאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכ״כ הגאונים.
שולחן ערוך
(ז) אֵינוֹ פּוֹסֵק לֹא לְקַדִּישׁ וְלֹא לִקְדֻשָּׁה, אֶלָּא יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמֵר הַשְׁלִיחַ צִבּוּר, וִיהֵא כְּעוֹנֶה {הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּקְרָאוּהוּ לְסֵפֶר תּוֹרָה, אֵינוֹ פּוֹסֵק (ת״ה סי׳ קפ״ה).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(יב) בקצת נוסחאות נשלם בכאן הסימן וטעות סופר הוא וצריך להוסיף כאן מואינו פוסק לאמן יהא שמיה רבא הכתוב בסימן ק״ו עד סוף הסימן וכך הוא במפתחות:
ואינו פוסק לאמן יהא שמיה רבא בעיא דאיפשטא בפרק מי שמתו (ברכות כא:):
וכתב רבינו בסימן קכ״ב ולאחר שיסיים י״ח ברכות וקודם אלהי נצור יכול לענות קדושה קדיש וברכו שאלהי נצור אינו אלא מהתחנונים שלאחר התפלה:
(יג) וכתב ר״ח שישתוק ויכוין למה שאומר ש״צ וכו׳ כ״כ רש״י בס״פ לולב הגזול (סוכה לח:) אהא דאמרי׳ דשומע כעונה ובפרק מי שמתו (ברכות כא:) כתבו התוס׳ שר״ת ור״י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק וה״ר יונה והרא״ש כתבו מחלוקת זו בפרק מי שמתו ולא הכריעו ובסוף דבריו כתב ה״ר יונה ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוס׳ כתבו בפרק מי שמתו ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג וגם הר״ן כתב בס״פ לולב הגזול שדברי רש״י עיקר וכן הלכה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) והמרדכי כתב ד״פ מי שמתו דהמנהג כרש״י וכ״כ שם התוספות וכן הוא בהגהות מרדכי פרק לולב הגזול וכן הוא שם בהר״ן דף שמ״א ע״ב ובהר״י פרק מי שמתו דף ט״ו ע״א פסק דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובב״י פסק והילכתא כדברי רש״י ור״ח שישתוק ובאגור כתב דקיבל מרבותיו דחכמי אשכנז נוהגים שלא לשתוק:
(ו) ואינו פוסק לאמן יהא שמיה רבא כו׳ וכתב רבינו בסי׳ קכ״ב ולאחר שיסיים י״ח ברכות קודם אלהי נצור יכול לענות קדושה וקדיש וברכו שאלהי נצור מהתחנונים שלאחר תפלה:
(ז) וקדיש נראה דיש לגרוס אמן של האל הקדוש כדלעיל סי׳ ס״ז דקדיש היינו אמן יהא שמיה רבא כו׳ דקאמר ובאמת שבס״א אינו מילת וקדיש:
(ח) דכיון דשומע כעונה דילפינן מדכתיב את הדברים אשר קרא המלך יאשיה והלא שפן קראם לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה וכ״כ הגאונים וכתבו התוספות בפרק מי שמתו ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג וכ״כ הר״ן וב״י ומהרש״ל:
(ו) ובכל מקום שפוסק וכו׳ כ״כ התוס׳ בפ׳ אין עומדין (ברכות ל״ג) בד״ה אבל עקרב וקשה דלמה לא כתב רבינו כאן דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש שהרי עכבו אונס מלהתפלל וכמ״ש לעיל בסימן ס״ה ע״ח פ״ה מיהו מדברי התוס׳ משמע דס״ל הכא דאפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש שהרי כתבו וז״ל ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר ואם פסק חוזר לראש וכו׳ עכ״ל והא ודאי דבלא שהה כדי לגמור את כולה א״צ לפרש דפשיטא דאינו חוזר אלא למקום שפסק דליכא למ״ד דחוזר לראש דע״כ לא נחלקו בפ׳ מי שמתו אלא בשהה לגמור את כולה ע״ש בריש (ברכות כ״ג) אלא בע״כ בדשהה כדי לגמור את כולה כתבו התוס׳ דה״ל לומר דחוזר לראש ומדלא קאמר הכי אלמא דאינו חוזר לראש וכן נראה מדברי רבינו ויש לתרץ דלא אמר חוזר לראש בשהה לגמור את כולה אלא בעכבו אונס דמחמתיה כגון שהמקום אינו ראוי לקרות בו דאית ביה צואה ומקום טינופת א״נ אין האדם ראוי לקרות דהמים שותתין על ברכיו דהוה ליה כמו פושע דה״ל ליזהר מעיקרא שלא יגיע לידי כך אבל הכא אונס דעלמא דבהמה או קרון או שוורים א״צ לחזור לראש אפי׳ שהה כדי לגמור את כולה ודלא כמו שפסק בש״ע דחוזר לראש וכדעת הרי״ף והרשב״א דבתפלה חוזר לראש אפי׳ בגברא דלאו דחויא שלא עכבו אונס נמשך לשיטתו וכמו שפסק בש״ע לעיל בסי׳ ס״ה ע״ח פ״ה כהרי״ף והרשב״א דבק״ש לעולם אינו חוזר לראש ובתפלה חוזר לראש ולא קי״ל הכי אלא כר״י כמו שנתבאר בסימנים הנזכרים בס״ד ואיכא לתמוה על הרב בהגהות ש״ע שלא כתב כאן דבר כנגד פסק זה בש״ע. כתב אבודרהם ע״ש ה״ר גרשום בר שלמה דאם שח בתפלה צריך לחזור לראש כי כל י״ח ברכות כברכה אחת דמי עכ״ל וכ״כ בא״ח בשם הראב״ד וב״י נחלק עליהם ואמר שאין דעת הפוסקים כן ואעפ״י שיש לחלק דהנך הפסקות הוו ברשות והך הוי שלא ברשות מ״מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש ומ״ש דכל י״ח ברכות כברכה אחת דמו ליתא דלא אמר אלא דג׳ ראשונות חשובות כאחת וכן ג׳ אחרונות הלכך ליתא להא דה״ר גרשום אלא דין שח בתפלה לענין חזרה כדין שאר הפסקות שנתבארו בסמוך עכ״ל ולפעד״נ דדעת ה״ר גרשום והראב״ד דלא אמרי׳ בפ׳ אין עומדין דג׳ ראשונות חשובות כאחת וכן ג׳ אחרונות כאחת ואמצעיות אין להם סדר אלא לענין אם טעה בהם או עכבו איזה אונס שהיה צריך להפסיק אבל בשח בתוך תפלת י״ח דבמזיד הפסיק בשיחה בלי טעות ובלי אונס אלא לרצונו מסתברא כיון דכל תפלת י״ח ברכות התקינו אנשי כנסת הגדולה על הסדר כדאיתא בפ״ב דמגילה ומה ראו לומר בינה אחר קדושה וכו׳ וכן כולם וכמו שנתבאר בס״ד מסי׳ קט״ו ואילך א״כ חשובים כולן כברכה אחת לענין זה דאם שח בתפלה חוזר לראש דלא דמי לטעה באחת מהן שלא לרצונו או עכבו אונס וכ״כ רבינו בסי׳ קי״ד ע״ש אבי העזרי וז״ל בכל מקום שאנו אומרים חוזר לברכה שטעה בה ה״מ שטעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש עכ״ל הרי מפורש דבמזיד חמיר טפי דלעולם חוזר לראש ושגגה יצאה מלפני השליט ב״י דכאן פסק בש״ע דלא כה״ר גרשום ודעימיה ובסי׳ קי״ד פסק כדברי אבי העזרי והפסקים סותרין זא״ז והעיקר כדפי׳ דאיכא לחלק בין שוגג כגון שטעה או אירע לו אונס ובין שח במזיד והפסיק לרצונו והכי נקטינן ואין ספק דכל הפוסקים לא דברו אלא מדין טעה או עכבו אונס בתפלה אבל בהפסיק בשיחה בתפלה לרצונו ובמזיד מזה לא הזכירו דבר ואין לנו לחלק מסברת דעתינו על גדולי עולם ה״ר גרשום והראב״ד ואבי העזרי וגם רבינו הביא דבריו ולא נחלק עליהם ודו״ק:
(ז) ואינו פוסק לאמן יהא שמיה רבא וכו׳ בס״א נמחק תיבת וקדיש דהא קאמר אמן יהא שמיה רבא דהיינו קדיש ויש גורסים אמן של האל הקדוש וכתב ר״ח שישתוק ויכוין למה שאומר ש״צ ויהא כעונה וכו׳ פי׳ לכ״ע קי״ל דשומע כעונה כדאיתא ס״פ לולב הגזול (סוכה ל״ח) אלא דר״ת ור״י ס״ל דמהאי טעמא גופה כיון דשומע כעונה לפיכך אין לו לשתוק דאם ישתוק חשוב שמיעתו כאילו עונה וה״ל הפסקה בתפלה וכ״כ התוס׳ לשם ובפרק מי שמתו (ברכות כ״א) ומיהו אין זה כ״כ קשה דאעפ״י דכשכיון לבו לשמוע חשוב כעונה ויצא י״ח מ״מ לאו עונה ממש הוא אלא מחשבה בלב ולא הויא הפסקה והכי נקטינן והתוס׳ בפרק מי שמתו לאחר שהביאו דברי ר״ת ור״י כתבו ומכל מקום נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג עכ״ל וכ״כ המרדכי דיש לנהוג לשתוק ולשמוע והכי נהוג:
(יג) ברכות כ״א
(יד) טור בשם ר״ח
(ז) ישתוק. וכד אמרי יתברך הדר לצלותיה [כ״ה] ועס״ס ס״ו ס״ג:
(ח) אינו פוסק. לכאורה צ״ע מאחר שפסק דאפילו בק״ש אינו פוסק כמ״ש סי׳ ס״ו ס״ד וסי׳ קל״ה ס״ה וא״כ מה צריך לאשמעי׳ בתפלה גם בתשובת הרשב״א שם קאי אק״ש ואפשר בק״ש כיון די״א דפוסק העושה כדבריהם לא מיקרי מזיד משא״כ בתפלה דמקרי מזיד וחוזר לראש:
(ט) ישתוק ויכוין וכו׳. זה דלא כתשובת בית יעקב סימן ט״ז:
(ז) ישתוק – עד יתברך:
(ח) פוסק – ואם פסק מיקרי מזיד וחוזר לראש. מ״א. ואם סבר שמותר לעלות הוי שוגג ואינו חוזר לראש:
(יב) ס״ז אלא ישתוק כו׳ – כמ״ש בסוכה ל״ח ב׳ שמע כו׳ רש״י שם ועתוס׳ שם ד״ה שמע כו׳ ובברכות שם ד״ה עד כו׳:
(יג) היה כו׳ – דאפילו לק״ש אינו פוסק וכ״ש כאן שאינו פוסק אף מפני היראה או הכבוד ואף החולק שם ומדמי לשואל כו׳ כאן מודה:
(ב) שם בא״ד חסיד עם. ברכות ל״ב:
(ג) סעיף ג׳ אבל עקרב פוסק. לפי שהוא מועד יותר להזיק. וק׳ לי מזה על סוגי׳ דשבת דק״ז א׳ וממאי דפטור ומותר דתנן ומשום עקרב דלא תשוך. איך למדים נחש מעקרב. דלמא רק בעקרב הקילו דמצוי יותר להזיק:
(ד) מג״א סק״ג דלא מצוי. ע׳ מג״א סי׳ צ׳:
(ה) מג״א סק״ו כדמשמע בעובדא דר״א. ולענ״ד התם דהשאלה היא היאך יעשה בענין הק״ש להיכן יחזור כיון דזה הוה צורך להק״ש לא מקרי הפסקה כמו בגביל לתורא והבא מלח דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילתה:
(כו) לקדיש – ר״ל לאיש״ר וה״ה לברכו:
(כז) ישתוק – עד יתברך:
(כח) ויהא כעונה – לענין שיצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה ומ״מ לא חשיב הפסק:
(כט) אינו פוסק – ואם פסק בזה וכן לקדיש ולקדושה דינו כשח במזיד ולדעת הפוסקים דשם חוזר לראש גם בזה חוזר לראש אך אם סבר שמותר להפסיק הוי כשוגג ואינו חוזר לראש וכנ״ל. ואם קראוהו לס״ת והוא עומד אחר תפלת י״ח אפילו לא התחיל עדיין אלקי נצור פוסק ועולה אך יזהר לומר יהיו לרצון קודם:
ויהא כעונה – עיין במ״ב ועיין בב״י ובד״מ דעצם דין זה אם מותר לשתוק ולשמוע תליא בפלוגתא די״א דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק ואעפ״כ הכריע להקל מטעם המנהג. ויש לעיין למנהגינו דס״ל דאע״ג דשומע כעונה אינו כדבור ממש אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו אם יצא ואף דלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפלתו (עי׳ ברכות כ׳ ע״ב בתו׳ ד״ה כדאשכחן בסה״ד) אפשר דבעל קרי חמיר טפי. ולענין שאר ברכות עיין לעיל בסימן צ״ב במ״ב סק״ו. ועיין בפמ״ג שכתב ג״כ שאלה אחרת כעין זה:
(לד) [סעיף ז׳] אינו פוסק לא לקדיש וכו׳ צבור המתפללים בר״ה תשע ברכות וטעה התוקע בסימני התקיעות אין מפסיקין באמצע התפלה להחזיר לתוקע שיתקע כהוגן, הרשב״א בתשו׳ סי׳ רצ״ה, כנה״ג בהגה״ט חס״ל או׳ א׳ בן א״ח פ׳ משפטים, או׳ ו׳, מיהו מותר לרמוז לו ביד או לעשות לו תנועה בקול שיתקע כהוגן כיון שהוא לצורך התפלה, וכדלעיל או׳ א׳ ואו׳ ג׳:
(לה) שם, אינו פוסק לא לקדיש וכו׳ וכן לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כנז״ל סי׳ ס״ג סעי׳ ו׳ לגבי ק״ש וכ״ש בתפלה דתמירה כמש״ל או׳ ל׳ וכ״כ קיצור ש״ע סי׳ חי׳ או׳ י״ד:
(לו) שם, אלא ישתוק ויכוין וכו׳ כ״כ הטור בשם ר״ח ורש״י (סוכה ל״ח ע״ב) בשם בה״ג אבל בשה ר״ת ור״י (ברכות כ״א ע״ב) כתב שאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכתב שכ״כ הגאונים עכ״ד, וכ״כ הגמי״י בסוף פ״י מה״ת וכתב ודלא כה״ג ור״ח וראבי״ה ורש״י יעו״ש, והר׳ יונה והרא״ש כתבו מחלוקת זו בפ׳ מי שמיתו ולא הכריעו ובסוף דבריו כתב הר׳ יונה ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כת להכריע ביניהם ודיעבד כמר עבד ודיעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים, והב״ד ב״י בסי׳ זה, והרב שאגת אריה סי׳ ו׳ כתב בשם שה״ל דלא אמרינן שמע ולא ענה יצא אלא אם יכול לענות אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי להא דאמר ר״ז כל הראוי לבילה וכו׳ וכ״כ אבודרהם והב״ד הער״ה בסי׳ זה או׳ ג׳ ובסי׳ נ״ה או׳ א׳ וכ״כ הרשב״א והאגור והב״ד ב״י בסי׳ כ״ה יעו״ש, וכ״כ ד״מ בסי׳ זה או׳ א׳ דהאגור קבל מרבוחיו דחכמי אשכנז נוהגים שלא לשתוק, אמנם התו׳ שם בברכות כ״א ע״ב אחר שהביאו דברי ר״י ור״ת כתבו ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג, וכ״כ הר״ן בס״פ לולב. הגזול שדברי רש״י עיקר והב״ד ב״י בסי׳ זה וכתב וכן הלכה, וכ״פ בב״י סי׳ כ״ה וכך הם דבריו כאן בש״ע, וכ״פ הב״ח וכתב שכ״כ המרדכי דיש לנהוג לשתוק ולשמוע והכי נהוג עכ״ד, וכ״פ הלבוש, סו״ב במק״ח או׳ ב׳ ר״ז או׳ ה׳ ח״א כלל כ״ה או׳ יו״ד, בי״ע או׳ נ״ז, קיצור ש״ע כו׳ ח״י או׳ י״ד, בן א״ח פ׳ משפטים או׳ ה׳ ועיין בדברינו לעיל סי׳ כ״ה או׳ ס״ו, מיהו אם הוא מתפלל רחוק מן הש״ץ ואם ישתוק לא יוכל לשמוע היטב מהש״ץ כדי לכוין למה שאומר או שהש״ץ אינו מבאר דבריו היטב בכדי שיוכל השומע לכוין אליו מלה במלה או מתפלל עם המכוונים שהש״ץ מאריך הרבה בקדושה בשביל הכוונה ויש חשש שנקרא הפסק בתפלה או אם המתפלל מכוון ואם יפסוק יש חשש שיתבלבל באיזה כוונה נ״ל דא״צ לשתוק שיש לסמוך בזה על סברת האומרים דאין להפסיק:
(לז) שם, אינו פוסק לא לקדיש וכו׳ וכן לברכו, ר״ז שם, קיצור ש״ע שם, חס״ל או׳ ז׳ ואם כשהוא מתפלל שמע שהש״ץ הגיע למודים עיין לקמן סי׳ ק״ט סוף סעי׳ א׳:
(לח) שם, ישתוק ויכוין וכו׳ וכד אמרי יתברך הדר לצלותיה, מ״א סק״ו בשם כנה״ג, וסיים שם המ״א ועיין סי׳ ס״ו סעי׳ ג׳ וכתב המחה״ש דשם כתב בסק״ו במקום שפוסק לאיש״ר יאמר עד עלמיא וישתוק כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של יתברך אבל כאן דשותק ושומע דהוי כעונה ראוי לשתוק עד דאמירן בעלמא לצאת ידי כולם עכ״ל, וכבר כתבנו לעיל סי׳ נ״ו או׳ ל״ג דדעת האר״י כדעת הסוברים דצריך לענות עד דאמירן בעלמא וכתבנו שם דכן הלכה כיעו״ש, וא״כ ה״ה לכאן דצריך לשתוק ולכוין עד דאמירן בעלמא, ועוד עיין בדברינו לסי׳ ס״ו או׳ טו״ב ואו׳ ח״י ואו׳ י״ט ודו״ק:
(לט) שם, ויהא כעונה, כתב הפרמ״ג בא״א או׳ ז׳ דמכאן יש ללמוד במי שידיו מטונפות ושמע חבירו שמברך על הפרי ונתכוון לצאת דיצא ומותר לאכול הפרי יעו״ש:
(מ) שם הגהה, היה עומד בתפלה וקראוהו לס״ת וכו׳ ואפי׳ אם קראוהו בשמי לא יפסיק כמ״ש לעיל סי׳ ס״ו או׳ כ״ד גבי ק״ש וכ״ש לתפלה. וכ״כ העו״ת או׳ י״ג ועיין שכנה״ג בהגה״ט או׳ ג׳ ודו״ק:
(מא) שם, אינו פוסק, כתב המ״א סק״ח דאם פסק מקרי מזיד וחוזר לראש יעו״ש, וזהו לפי סברתו בסק״ו דאם שח במזיד חוזר לראש אמנם כבר כתבנו לעיל או׳ ל״ג דיש פלוגתא בזה וא״צ לחזור וה״ה לכאן:
(מב) שם, אינו פוסק, מיהו אם הוא בתחנונים שלאחר התפלה פוסק לבוש סו״ב במק״ח או׳ ב׳ א״ר או׳ יו״ד א״א או׳ ח׳ וצ״ל יהיו לרצון וכו׳ ואח״כ יפסוק כמ״ש לקמן סי׳ קכ״ב סעי׳ א׳ יעו״ש:
(יז) לקדיש – הכוונה כאן לעניית ״אמן יהא שמיה רבא״ (כל אחד כפי מנהגו, כפי שראינו בסימן נ״ו סעיף ג); וכן ישתוק כששליח הציבור אומר ״ברכו״.
(יח) לקדושה – פסוקי הקדושה, כולל ״ימלוך״.
(יט) ויהא כעונה – אחת הסיבות לחשיבות התפילה בציבור היא האפשרות לענות לקדיש ולקדושה. אולם אם הוא באמצע תפילת העמידה אסור לו לענות, ולכן לא יענה בפיו, אלא ישתוק ויכוון לצאת מדין ״שומע כעונה״. ואין בכך הפסקה בתפילה, כי לא דיבר בפה, אולם יוצא ידי חובה כיוון שהקשיב ושמע. מכאן למדנו שעל שליח הציבור לכוון להוציא ידי חובה את המתפללים, וכן שהשומע בזמן העמידה צריך לכוון לצאת באמירת שליח הציבור1.
(כ) אינו פוסק – דין זה מוסכם אף על המחבר. ההיתר בסעיף זה הוא רק לעצור את תפילתו ולשמוע, ולא להפסיק באמירה כלל.
1. כתב ה״ילקוט יוסף״ עמוד קע״ד, וכן כתבו פוסקים נוספים, שאם המתפלל חושש ששליח הציבור אינו מכוון להוציא את המתפללים – לא יפסיק, כי בסתמא אינו מכוון להוציאם. אולם האגרות משה (חלק ג׳ או״ח סימן ד) כתב שתמיד אפשר לסמוך על שליח הציבור, שכיוון שכך תיקנו חכמים, יש לסמוך על שליח הציבור שמתכוון באופן כללי לעשות כדעת חכמים. ובלשונו: ״כיון שנתקן להוציא, הוי סתם דעתו לעשות כהתקנה, שהוא ממילא כנתכוין להוציא אם יש לאחד צורך לצאת, אף שהוא אינו יודע מזה״.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
שולחן ערוך
(ח) אַחַר שֶׁסִיֵּם י״ח בְּרָכוֹת, קֹדֶם אֱלֹהַי נְצֹר, יָכוֹל לַעֲנוֹת קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ וּבָרְכוּ {וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קכ״ב.}
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהאליה רבהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) טור בסי׳ קי״ב
(י) קודם וכו׳. ובתוך אלהי נצור אם קראוהו לספר תורה פוסק ועולה (לבוש) ועיין לקמן סימן קכ״ב יתבאר דאותן שנוהגין לומר יהיו לרצון קודם אלהי נצור אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה ליהיו לרצון כלל וכן נראה לי עיקר. כתב מגן אברהם דבתפילה מיקרי מזיד אם מפסיק לספר תורה וחוזר לראש עיין שם, וצריך לומר דאי סבר דמותר הוי שוגג:
(ל) אחר שסיים וכו׳ – היינו שאמר גם יהיו לרצון קודם אלקי נצור דאל״כ אסור להפסיק כמש״כ בסימן קכ״ב ולזה רמז הרמ״א במה שכתב ועיין לקמן סימן קכ״ב:
(מג) [סעיף ח׳] אחר שסיים י״ח וכו׳ היינו אחר שיאמר יהיו לרצון וכו׳ וקודם שיאמר אלהי נצור כמ״ש לקמן ריש סי׳ קכ״ב וכ״כ העו״ת או׳ י״ד ושם יבואר בס״ד:
(מד) שם, קודם אלהי נצור, או בתוך אלהי נצור, לבוש, חס״ל או׳ ח׳:
(כא) קדושה וקדיש וברכו – אלא שיקדים לומר ״יהיו לרצון אמרי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי״.
(כב) סימן קכ״ב – סעיף א. שם כותב המחבר שצריך לומר ״יהיו לרצון״ לפני שמפסיק.
(סיום) הפסק בתפילה (סימן ק״ד)
בזמן תפילת העמידה לא יפסיק בדיבור משום סיבה, אפילו משום כבוד מלכות, מלבד במקום סכנת נפשות [א-ד].
כשנאנס ונאלץ להפסיק את תפילתו, עדיף להפסיק בשהייה ואפילו בהליכה, ולא להפסיק בדיבור [א-ד].
אם פסק בתפילתו, בין בהליכה ובין בדיבור: אם זמן ההפסקה מספיק כדי להתפלל בו את התפילה כולה – חוזר לראש התפילה. ואם לאו – חוזר לתחילת החטיבה שבה נמצא (אם בשלושת הראשונות – חוזר לראש. אם בברכות האמצעיות – חוזר לתחילת הברכה שבה נמצא. ואם בשלוש האמצעיות – חוזר ל״רצה״) [ה].
לדעת המחבר יש לחזור לתחילת החטיבה מכל טעם שהפסיק, ולדעת הרמ״א רק אם הפסיק מחמת אונס, אבל אם הפסיק שלא משום אונס – ממשיך מהמקום בו עצר [(יד)].
אם עומד בתפילת לחש והציבור עונה ״אמן יהא שמיה רבא״ או לקדושה, לא יפסיק בדיבור, אלא יעמוד בדממה ויכוון לשליח הציבור האומר זאת [ז].
יש ללמד את שליחי הציבור שעליהם לחזור בקול על עניות אלו של הציבור, ולכוון להוציא את הקהל [(יט)].
לאחר שאמר בסיום התפילה ״יהיו לרצון אמרי פי״ וכו׳ יכול להפסיק לקדיש, לקדושה ולברכו [ח], וכן מקום הצורך [ב].
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהאליה רבהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים קד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), טור אורח חיים קד, מקורות וקישורים לטור אורח חיים קד, בית יוסף אורח חיים קד, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים קד – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים קד, פרישה אורח חיים קד, ב"ח אורח חיים קד, מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים קדרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים קד, ט"ז אורח חיים קד, מגן אברהם אורח חיים קד, עטרת זקנים אורח חיים קד, אליה רבה אורח חיים קד, באר היטב אורח חיים קד, ביאור הגר"א אורח חיים קד, לבושי שרד אורח חיים קד, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים קד, שערי תשובה אורח חיים קד, יד אפרים אורח חיים קד, חכמת שלמה אורח חיים קד, משנה ברורה אורח חיים קד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים קד, כף החיים אורח חיים קד, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים קד – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר)

Orach Chayyim 104, Tur Orach Chayyim 104, Tur Sources Orach Chayyim 104, Beit Yosef Orach Chayyim 104, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 104, Darkhei Moshe Orach Chayyim 104, Perishah Orach Chayyim 104, Bach Orach Chayyim 104, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 104, Be'er HaGolah Orach Chayyim 104, Taz Orach Chayyim 104, Magen Avraham Orach Chayyim 104, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 104, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 104, Baer Heitev Orach Chayyim 104, Beur HaGra Orach Chayyim 104, Levushei Serad Orach Chayyim 104, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 104, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 104, Yad Ephraim Orach Chayyim 104, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 104, Mishna Berurah Orach Chayyim 104, Beur Halakhah Orach Chayyim 104, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 104, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 104

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×